נתחיל מהסוף – הבן שלי לימד אותי לקח חשוב. אני כבר לא אדון לעצמי, ואני כבר לא אחראי רק למעשים שלי, אלא גם למעשים שלו ולמה שהוא לומד בחיים. ומה שאני ממליץ לכם, זה לחשוב גם – מה אתם מלמדים את הילדים שלכם, אפילו בלי כוונה.
סיפור שהיה כך היה – אתמול חסמו לי את החנייה בבניין. לא עניין שגרתי, אבל גם לא עניין מוזר. זה עניין שחוזר על עצמו, ולמרות שמספר פעמים ביקשתי שלא יקרה – עדיין קורה. כן כן, התעצבנתי, רציתי לצעוק, רציתי לנגח את האוטו שחוסם. ויתרתי, כי אני נגד אלימות. במקום זאת, התקשרתי למי שאחראי לרכב החונה.
עוד לפני שהספקתי לדבר, קיבלתי מטר צעקות והאשמות, שלא כללו אף התנצלות. לא רק שאני חסום, גם כועסים עלי על זה. ויותר מכך – הבהירו לי שלא מתכוונים לטפל בעניין או להזיז את הרכב. כן, מן חוצפה שכזו.
אז התעצבנתי, החלטתי שגם אני אחנה כמו זין, כי אם מענישים אותי על משהו שלא עשיתי, לפחות אעשה אותו. החניתי את הרכב שלי בכביש הגישה של החנייה, כי זה מה שעשו לי. אז האוטו שחסם נעלם, האוטו שלי נשאר עד הבוקר, וירדתי עם עידן הבן שלי לקחת אותו לגן וללכת לעבודה.
עידן נכנס בשמחה לרכב, ואז עצר רגע לפני שהתיישב בכיסא שלו ושאל – "אבא, למה האוטו שלך פה? הוא באמצע. הוא לא בחנייה!".
בום. אגרוף שהוציא לי את האוויר. השאיר אותי ריק מכעס ומלא בעצב. ילד בן שלוש הצליח להביך אותי ועוד כמה מבוגרים בהתנהגות יותר בוגר. הוא מבין שמשהו לא בסדר, וגם אומר את זה. בזמן שהם לא יבינו שהם טעו, לי יש ילד חכם (לפעמים מדי) שלימד אותי לקח.
לעשות דווקא אולי ירגיש לי יותר טוב, אבל ילמד את הילדים שלי לעשות את הדבר הלא נכון. ואני מעדיף לעשות את הדבר הנכון מאשר להיות האדם החרא, כי כזה אני. חונכתי להיות האיש הטוב, וכנראה שהייתי צריך שיעור מילד בן 3 כדי להיזכר בזה.
ואתם, בכל פעם שאתם מתעצבנים / מתלהמים / צועקים, אתם חושבים איזה מסר עובר לילדים שלכם?
