כשהייתי קטן לא היו צריכים לחנך אותי לסיים מהצלחת. מכירים את הילדים שויתרו על שלב ארוחת הילדים וישר עברו לארוחה שלמה? אז אני כזה. אותי חינכו לאכול כמה שבא לי, מה שבא, ואיך שבא לי. בהתחלה זה עבר מצוין – כולם רוצים ילד בלי בעיות אכילה.
זה התאזן לא רע עם פעילות גופנית של ילד – לרוץ, לקפוץ, לשחק. כשעברנו דירה, והייתי צריך להחליף חברים, ישבתי הרבה בבית. אז הגיע שלב שבו זה כבר היה יותר מדי – יותר מדי אוכל, יותר מדי חוסר בפעילות. התוצאה: ילד בכיתה ו', עם כרס של בן 50.
לקחתי את עצמי בידיים. בערך…
אז נכון, לקחתי את עצמי לידיים. במהלך השנים עליתי במשקל, ירדתי במשקל, ושוב עליתי, ושוב ירדתי. בתיכון לקחתי את עצמי בידיים, והפכתי להיות רזה (יחסית) בעזרת הרבה ספורט ואכילה מאוזנת (בערך). בצבא שמרתי על עצמי, אבל עדיין תפחתי – מימדים גדולים, שנכנסו בתוך מדים גדולים ועזרו לי לכסות על השומנים המצטברים. בסוף השירות שברתי את הרגל, וכך יצא שישבתי בבית כמעט חצי שנה. לא צריך לפרט מה היתה ההשפעה על המימדים שלי, נכון?
אחרי הצבא הבנתי שאם לא אשפר את מצבי, רחוק אני לא אגיע (בעיקר כי התנשפתי אחרי הליכה של 500 מטר). אז התחלתי להתאמן. ומכיוון שראיתי תוצאות, ורציתי יותר תוצאות, התחלתי גם לאכול בריא. המון ירקות, פחות אוכל שמן, אפס לחם. וזה עבד. נראיתי טוב – שרירי, רזה (יחסית ל90 קילו של בן אדם), וזה השפיע – על הביטחון שלי, על ההרגשה שלי, ועל הבריאות שלי.
מאז עברו הרבה מים בנהר והמון אוכל בפה שלי. פיתחתי חיבה יתרה למסעדות. מה אני אוכל הפך לדבר משני – העיקר שאהיה שבע. לחץ של זמן הפך את הסנדביצ'ים לארוחה המועדפת עלי. לחם לבן, עם כל דבר בפנים. וזה משפיע – היום אני שוקל 110 ק"ג, עם עיקולים של גברת מתקופת הרנסנס. אני לא שומר, אבל כן מנסה לשפר את מה שאני מכניס לפה שלי. זה לא עוזר לי לרזות, אבל כרגע – גם לשמור על המשקל שלי, בלי לעלות, זו הצלחה.
אז התחלתי מלהוריד קלוריות ושומנים. בעיקר איפה שהיה לי קל ופשוט להוריד אותם. הורדתי מהתזונה שלי את הגבינות השמנות – כבר לא אוכל גבנ"צ 28%, אלא רק 9% (הייתי הולך גם על 5%, אבל היא פשוט לא טעימה). כבר לא אוכל גבינה לבנה 9% (או גרוע מכך, גבינת שמנת 28%) אלא קוטג' 5%, ועדיף בכמויות קטנות. את הלחם הלבן החלפתי בלחם מלא, ותמיד יש לי מלאי של פריכיות כדי להפחית גם בלחם המלא. לעשות את השינוי הזה לבד, זה חתיכת אתגר, ולכן אני שמח כשעושים חלק מהעבודה בשבילי.
במקרה הזה, מי שעושה את העבודה בשבילי הוא החברות הגדולות. תנובה למשל, פיתחה את המצפן התזונתי. מצפן שמוביל אותם כחברה להפחית בנתרן, סוכר, ולחתור למניעת השמנה. זה אומר שהורידו באחוזי שומן של גבנ"צ כחלק מהמדיניות הזו, מה שעזר לי להוריד גבנ"צ 28% מהתפריט שלי. ויש לא מעט חברות שגם הולכות בכיוון הזה. תיקחו את ההפחתה הזו באחוזי שומן, תוסיפו את ההורדה במלח (נתרן) וסוכר, וקיבלתם שיפור (קטן אמנם) בתזונה שלכם.
האמת, שאם היו עוד חברות שקובעות לעצמן מדיניות כזו, היה לי הרבה יותר קל לעשות בחירות "קלות משקל" (הבנתם? פחות משמינות 🙂 ). ועכשיו זה אפילו יותר חשוב לי. אני לא רוצה שהילד שלי יהיה כמוני במצב הפיזי שלי. שיאכל הכל, שיאהב לאכול, אבל שידע מתי לשמור על עצמו. שיצליח לשמור על גוף בריא, ולא יגיע למצב שהרופא מסתכל על ה BMI שלו, ואומר לו – אוי ואבוי.
לא רק המשקל מעליב, גם הסביבה
ובישראל, כמו בישראל, זה לא נגמר בזה שהרופא יקרא לך שמן. זה חברות הבגדים שאפילו לא מייצרות בגדים למידה שלך. זה חמותך שמחליטה להעיר לך על הכרס. זה הדודה ששואלת אם אני בהריון, או שאני מזדהה עם אישתי ההריונית. זה הילדה שכשהייתי בכיתה ו' הצביעה על הכרס ושאלה אם זה אמיתי, ולמה אני כזה מגעיל. מהילד שלי אני מקווה למנוע את ההערות, את ההקנטות, את הכאב. היום השלמתי עם השומן שלי. אני שמן, מאושר, אבל כנראה לא בריא כל כך.
כדי למנוע מהילדים שלי את הכאב, אני בתחילתו של תהליך. אני מנסה לגרור גם את אישתי לתהליך הזה, ואני מקווה שזה יצליח לנו. לא למעננו, אלא בעיקר למען הילדים. שיראו הורים שאוכלים בריא ומאוזן, ושומרים על עצמם. שעושים ספורט מדי פעם. שאוכלים מה שהם רוצים, אבל גם שמים לעצמם גבולות. אז יש לי ולאישתי הרבה עבודה, אבל אני בטוח שבסוף נצליח.
