יש טעמים שמעלים זכרונות. זכרונות טובים, זכרונות רעים, כאלה שאתה תמיד זוכר וכאלה שהדחקת כבר שנים. ופתאום, יש גם טעם אחד שמעלה לך חיוך על הפנים. חיוך שאתה לא מצליח להסביר. חיוך שפשוט מסמל תקופה כל כך טובה, שהיא תמיד תהיה חלק ממך.
מכירים את הסרטים האלה שקופצים בין תקופות בזמן? שעוברים בין הווה, עבר ועתיד ומבלבלים אתכם טוב טוב? מסתבר שטקילה היא טעם שמלווה אותי כבר בכמה תחנות בחיים שלי. ומסתבר גם שהתחנות האלה חוזרות ועולות בי מדי פעם. אני מזמין אתכם למסע בזמן, אז תנסו לעקוב 🙂
כבר בכניסה יש בקבוק קוורבו ענקי. CUERVO זה ללא ספק המותג הכי מוכר של הטקילה. אין בר שהקוורבו לא בתצוגה, ובדרך כלל גם בעמדת הבר שיהיה קל יותר למזוג ללקוחות. ואני? אני בעיקר חושש. טקילה תמיד סימלה בעיני תקופות חשוכות שלא הבנתי באלכוהול.
שנייה לפני שממשיכים,
אולי זה בדיוק הזמן להגיד לכם לפתוח את הרמקולים ולחזור בזמן לגמרי? תלחצו פליי, תגבירו, ותהנו:
תקופת הרוק הקשה של התיכון. מכנסיים רחבים, חולצות פוטבול, שרשרת ברזל עבה לארנק וספייקים ענקיים על הראש (ואם אתם לא יודעים מה זה, מצבכם טוב). נוסעים בהסעות או מבקשים טרמפ מההורים למועדון של משמר דוד. 20 שקל כניסה, שתייה חופשית.
מה יש לשתות? טקילה (כביכול), וודקה (כביכול), ספרייט וקולה. למה כביכול? כי זה משקה בטעם טקילה, או ליתר דיוק – בטעם טהילה. כדי לקרוא למשקה טקילה יש כל מיני כללים, ומשקאות שלא עומדים בכללים – הם טהילה. משקאות שאפילו לא כמו טקילה, לא כמו טהילה, אבל שואפים להיות – הם משקאות בטעם טהילה.
אחרי כמה שיעורי היכרות עם עולם האלכוהול, מגיעים לשיעור שכולו סביב טקילה. שוב נזכר בימים ההם של 1998, של רגעים קטנים של אושר, של שיכרות ללא אחריות, ושל אפטר טייסט נוראי של אלכוהול באיכות נמוכה מאד. טועמים כמה סוגי טקילה. לומדים כמה קוקטיילים מפונפנים. לומדים את טקס הטקילה האמיתי – ליקוק של מלח, צ'ייסר/שוט של טקילה, ופלח לימון אחרי. בלי להקפיץ, בלי לדפוק על הבר. רק עם טעם שאי אפשר לשכוח, ושמזכיר נשכחות.
פתאום, אני מבין כמה מפגרים היינו ב1998. מקפיצים מה שחשבנו כטקילה, עם מה שחשבנו כספרייט (כל עוד לא הוכח אחרת), ובטוחים שאנחנו מבינים משהו. מנהגי אלכוהול של ילדים צעירים שלא מבינים כלום.
מגיעים כל החבר'ה, מריצים "הקפצות" על הבר. מקפיצים 5 כוסות. מקפיצים 10 כוסות. בטוחים שאנחנו על גג העולם. והאמת? יש מצב שהיינו על גג העולם. העולם שלנו היה קטן, סגור, ובאותו רגע מוגבל למועדון עם מוזיקה מעולה, אנשים שנהנינו לבלות איתם, וחצר שבה יש אנשים במצבים שונים של שיכרות (או התאוששות אם כבר הקיאו).
היינו על גג העולם. היינו צעירים, יפים ויצרנו לנו זכרונות שישארו שנים. עד היום אני זוכר איך ישבתי וצחקתי עם חברים. ישבתי על גדר אבן, ומרוב צחוק החלקתי אחורה. מצאתי את עצמי מטר וחצי למטה, על הגב, בהלם – ונקרע עוד יותר חזק מצחוק. כלום לא יכל לפגוע בנו. גם לא נפילה מגובה מטר וחצי ישר על הגב.
עדיין בשיעור בקורס ברמנים. מהרהר בכל אותם זכרונות מימי התיכון העליזים. משמר דוד, נחשון, צרעה, מטרוק, גרין, פילגש, והרשימה ממשיכה. היינו על גג העולם. אבל הטעם שאני נזכר בו כל כך רע. שאריות הטעם של הלכאורה אלכוהול היו כל כך גרועות, שאני עדיין זוכר אותן, שש שנים אחרי. והנה אני פה, בשיעור טקילה, שותה טקילה (לא לכאורה), ומגלה שיש לזה טעם סבבה. השאלה היא מה יהיה מחר. כי מחר מגיעות שאריות הטעם שגרמו לי להצטער על כל ערב של טקילה.
* בבוקר שאחרי אותו שיעור, מסתבר שהשד לא כזה נורא. כשזו טקילה אמיתית, אפשר אפילו להנות ממנה. בערך.
יושב על הבר עם עוד חברים שהוזמנו לסדנת הטקילה. בכולנו יש זכרונות של ימים אפלים (יותר או פחות) שכולם קשורים לטקילה. על הבר עומדים כמה בקבוקי טקילה ברמות שונות. מקוורבו סילבר הפשוטה מאד ועד 1800 ANEJO הטעימה מאד (והיקרה מאד!). מסתבר שמעבר לכך שזו סדנה שבה נלמד על הטקילה ועל התהליכים שהיא עוברת, זו גם סדנת טעימות. אחרי הכל, לומדים הכי טוב דרך בלוטות הטעם, לא?
פה עולים בי החששות. ב-98 הטעם היה נוראי. ב-2004 הטעם היה סביר, אבל עדיין לא זה. אני חושף את החששות שלי, וכולם תומכים ואומרים שגם הם לא בטוחים עדיין כמה אפשר להנות מטקילה.
שותים טקילה פשוטה. ואחריה אחת קצת פחות פשוטה. ואז אחת משובחת. וכך עולים ברמות. כשמגיעים לדרגות הגבוהות פתאום לטקילה יש טעמים שמזכירים לי ויסקי, ועוד מהסוג הטוב. אנחנו טועמים לטקילות סופר איכותיות, והטעם שלהן בהתאם. המדריך, ספק בצחוק ספק ברצינות, אומר שלא נקפיץ את הטקילה בטעות, ושנהנה מהטעמים. בהתחלה גיחכתי לעצמי, ואז חבר סיפר שזה קרה לו בדייט.
2015, מול המחשב בבית, מותש מלהרדים את הילד
אני לא יודע אם כדאי שאודה בזה, אבל – נהניתי לשתות טקילה. פתאום, זו לא אופציה כזו רעה. בשבילי, טקילה זו אופציה שמגיעה עם הרבה זכרונות שמחים. כאלה שיישארו איתי לנצח. וכשמוציאים ממנה את הטעם הרע של יום אחרי, פתאום גם הזכרונות משתפרים פלאים. אני עוד אשתה טקילה פה ושם. לשם שינוי, זה יהיה לשתות כדי לזכור ולא לשתות כדי לשכוח.
תודה לבנא משקאות על התיקון שהייתי זקוק לו – להיזכר בזיכרונות ולשתול בהם טעם של טקילה טובה, כזו שארצה לשתות שוב. הזמנים ההם לא יחזרו, אבל הזכרונות איתנו לנצח.
לחיי הזכרונות הטובים! כי בינינו, לך תזכור מה היה רע לך כשאתה שיכור.
