כל מי שדיבר איתנו על השינוי שיהיה לאחר שיוולד ילד, אמר שאחרי הילד הראשון אין הרבה שינוי. רוצים ללכת? הולכים. רוצים לאכול? אוכלים. רוצים לישון? ישנים. רוצים לצאת למסעדה? יוצאים. מה ששכחו לספר לנו הוא שצריך להקדיש זמן להתארגן, צריך להכין מראש אלפי פריטים קטנים בתוך תיק שאין לו סיכוי להכיל את הכל, ובסוף, אם במקרה קבענו עם אנשים אחרים, גם להודיע שאנחנו מאחרים..
מאמי, תכין את התיק! שמת חיתול? וטיטול? ומוצץ? וארנק? ובקבוק? ואוכל?
החלק הכי נורא בלצאת מהבית הוא החצי שעה שלפני היציאה. אני עוד לא לבוש, אישתי עוד מייבשת את השיער, והילד החליט שבא לו לקום עצבני. אז מתחילים להתארגן באופטימיות.הפעם נצא בזמן. הפעם נתארגן מראש, הפעם נתארגן מוקדם יותר. ואז מגיעה המציאות ומסדר היציאה מהבית.
בכל יציאה מהבית יש מסדר. המפקדת מסיימת להתארגן ומגיעה במלוא הדרה, עובד הרס״ר מרים את הרס״ר הקטן על הידיים, עומדים ליד הדלת ועוברים על רשימת מלאי הכרחית: חיתול? טיטול? יש. בקבוק? יש. אוכל? יש. מוצץ? יש. ארנק? עלי. נעליים? ידעתי ששכחתי משהו. דיאורדורנט? ידעתי ששכחתי עוד משהו. הילד? על הידיים כבר ממקודם. טוב, אז מוכנים לצאת. פותחים הדלת, יוצאים, יורדים במדרגות, מגיעים לאוטו ואז: מאמי הבאת את (דבר קטן כלשהו שממש לא חשבתי שהוא חשוב)? לא. עולה למעלה, מביא את מה שנשכח, חוזר לאוטו. יוצאים לדרך!
אז ניסינו להקדים תרופה לעיכובים
אני(שעתיים לפני שצריך לצאת): מאמי, אולי נתחיל להתארגן? מה צריך להכין?
היא: לא צריך להתארגן כל כך מוקדם. נתחיל להתארגן עוד שעה.
אני (שעה וחצי לפני יציאה): מאמי, מתי הילד אכל? הוא עוד צריך לאכול לפני שנצא מהבית?
היא: כן תכין לו אוכל. ותתחיל להכין את התיק.
אני (שעה לפני יציאה, מאכיל את הילד): מאמי, את מתארגנת? צריך לצאת עוד מעט.
היא: אני במאמאזון, תיכף, מצחיק פה!
אני (45 דקות לפני יציאה): מאמי, אני עוד צריך להתלבש. וצריך להחליף לעידן, ורגע, את עוד לא לבושה?!
היא: אין לי מה ללבוש!
ומכאן כמובן שאתם כבר יודעים איך זה נמשך – שנינו בלחץ, הילד עובר מיד ליד ולעריסה, דברים נזרקים לתוך התיק, מחליפים לפחות שלוש תלבושות (האישה והילד. אני עם מה שהיה ראשון בארון) ובסוף וצאים באיחור אופנתי של חמש דקות עד חצי שעה.
[45 דקות מאוחר יותר]
אני: מוכנה?
היא: שתי דקות.
אני (אחרי חמש דקות): יצאנו?
היא: עוד דקה.
היא (אחרי חמש דקות לפחות): יאללה יצאנו?
אני: שתי דקות, אני רק מסיים את השלב בקנדי קראש (כי בכל זאת צריך להעביר את זמן ההמתנה).
אז הפנמנו
אנחנו מהבית לא נצא בזמן. למה לכעוס על עצמנו אם גם ככה זה לא יקרה? אז אנחנו מתארגנים בקצב שלנו, בלי לחץ ועדיין יוצאים באותו זמן – עיכוב של חמש דקות עד חצי שעה. אז אם אתם אלו שקבענו איתם, מתנצלים מראש. ובכל מקרה, תמיד האחריות היא של ההורים, אבל התירוץ הוא הילד. הוא ישן, הוא היה צריך לאכול, הוא נורא בכה ואנחנו הרגענו אותו, או התירוץ האהוב עלינו ״הוא פשוט לא הצליח לבחור מה ללבוש״ 🙂
ותודה ליובל אדם על ההפניה לסרטון הנהדר והמאד מצחיק – איך זה לצאת מהבית עם ילדים:
