לפעמים אנחנו שוכחים שיש לחגוג גם את המובן מאליו. המובן מאליו ממש לא מרגש, כי אם הוא היה מרגש הוא לא היה המובן מאליו. בתוך כל המובן מאליו, יום האם היה נקודת אור – לחגוג את המובן מאליו – שאמא היא אמא, שהיא מתפעלת את הבית, מגדלת את הילדים, מטפחת קריירה. הפיכת יום האם ליום המשפחה היא שינוי שגרם ליום הזה להיות הרבה פחות מרגש, והרבה יותר מובן מאליו.
מה קרה ליום האם?
בדור של ההורים שלנו, רק האימהות טיפלו בילדים. מעטים הם האבות שהיו מעורבים בגידול פעיל של הילדים, ולא בגלל שהם לא רצו – הם פשוט היו בעבודה. כך יצא שדור שלם של ילדים (הדור שלנו) גודל על ידי דור שלם של אמהות ואבות שהיו עסוקים מדי – אלה בגידול הילדים ואלה בעבודה קשה ופרנסה. עם השנים, המצב התעדן – במהלך המעבר בין הדור של ההורים שלנו לדור שלנו, נוצרה הבנה שלאבא מקום חשוב בבית. שגם אבא צריך להיות נוכח. וכך אבות התחילו לתת יותר משקל למקומם במשפחה. בהתאם לשינויים אלו, שונה יום האם ליום המשפחה. מהלך שנועד לכלול גם משפחות לא קונבנציונליות, וגם לתת הערכה לאב ולא רק לאם.
שנים על גבי שנים נחגג יום האם – יום שמוקדש לאימהות ולעשייה שלהן. למי שלא מכיר את מקורות יום האם, המקור הוא יום פטירתה של הנרייטה סאלד – ממייסדות ארגון הנשים הדסה ומי שהייתה אמא לילדים רבים במהלך חייה (אף אחד מהם לא היה פרי בטנה דרך אגב). יום האם הוקדש לאימהות באשר הן, ובהחלט נתן במה לעשייה הרבה של האם במסגרת הביתית, שהינה לפעמים מובנת מאליה לסביבה ואף לאמא עצמה.
מה זה יום האם בשבילי?
בדור שלנו, האבות כבר הרבה יותר מעורבים. האבות בדור שלנו (חלקם לפחות) סובלים מטראומה של אבא שלא היה שם או היה שם מעט, וזה החלק שאותו הם לא רוצים להעביר הלאה. אני רוצה להיות אבא מעורב, אני רוצה להיות שותף מלא בגידול הילדים שלי, ואני רוצה שהם יזכרו שהייתי שם, איתם, בכל רגע. ואתם יודעים מה – אני גם לא מתבייש להגיד – אני רוצה שיכירו במה שאני עושה, גם אם הוא המובן מאליו. מכיוון שזו נקודת המוצא שלי – אני מאמין שגם לאמהות צריך לתת הערכה והכרה בעשייה שלהן – גם אם היא מובנת מאליה.
מי מאיתנו לא הכין לאמא שלו מתנה בגן או בבי"ס, ורק חיכה לתת אותה ב"יום האם"? ומי מאיתנו לא נהנה מהחיבוק והחיוך של אמא, כי יש יום אחד שמכירים בה ובמי שהיא ובמה שהיא עושה? אני לא הייתי אמא אף פעם, אבל אני בטוח שכל האמהות באשר הן שמחות מהתשומת לב, מהמתנה (גם אם סמלית), מההכרה בפועלן. אני מאמין ש"יום האם" הוא הדבר הנכון לעשות. אני עדיין זוכר איך כל יום אם אמא שלי קיבלה מתנה ממני ומאח שלי, ושמחה כי חשבנו עליה (כי בדיעבד – המתנות היו ממש מעפנות).
לבטל את יום המשפחה!
יום המשפחה הוא מבחינתי יום שיש לציינו, אבל לא על חשבון יום האם. הרי אנחנו משפחה כל יום, כל היום. לא צריך יום אחד כדי להעריך את המשפחה, צריך להעריך את המשפחה כל יום. ויחד עם זאת, צריך גם להעריך את הנפשות הפועלות במסגרת המשפחה – האמא, האבא, ואפילו הילדים. אם נקביל את המשפחה לעסק גדול: עסק מצליח לא יוזכר כל יום, ולא כל יום צריך להתגאות בהצלחה שלו, אבל מדי פעם צריך לחלק תעודות הצטיינות ואיזה בונוס כדי להראות הערכה ולשמור על מוטיבציה אצל העובדים (שבעצם אחראים להצלחה). יום האם הוא בדיוק תעודת ההצטיינות והבונוס – הוא יום אחד שמוקדש לאמהות באשר הן, ונותן להם יום של שמחה וכיף גדול לכל המעורבים. בנוסף ליום האם, אני מאמין שצריך להיות גם יום האב – ולתת לאבות את ההערכה על המקום שלהם. לכל אחד מההורים מגיע שיעריכו אותו, אפילו אם זה רק פעם בשנה ואפילו אם זה רק ליום אחד.
ברוב העולם נחגגים שני ימים – יום האב ויום האם. אין צורך ואין טעם לאחד ביניהם. לכל אחד מההורים תפקיד משלו, ולכל אחד מההורים צריך להיות יום שבו הוא מקבל הערכה דווקא על המובן מאליו – שהוא הורה פעיל, שהוא הורה מעורב, שהוא הורה אכפתי, אוהב. את המובן מאליו לא כולם זוכרים לחגוג, ובמקרה הזה – צריך ואפשר להזכיר לחגוג את המובן מאליו.
ואם נחזור לרגע למשפט הפתיחה שלי – יש לנו בעיה. אנחנו כבר לא מעריכים את המובן מאליו, אלא דווקא את היוצא דופן. אנחנו לא מעריכים את מה שיש לנו ביד בזמן שזה אצלנו, אלא רק כשאיבדנו את זה. אז במקום להתעסק בקיצון ולחפש לאן למשוך את החבל – אני אומר שאנחנו צריכים להתעסק במובן מאליו. ובמקרה הזה, המובן מאליו הוא יום אחד בשנה שצריך להיות מוקדש לאמהות, ויום גם לאבות. לכל אחד מההורים תפקיד משלו, ודווקא ההפרדה בין ימים המוקדשים לכל אחד מהם – תקרב יותר את המשפחה.
אז אני אומר – תחזירו למשפחות את יום האם. תנו למשפחות להנות מיום אחד שמוקדש לעמוד תווך של המשפחה ושמו – אמא. תנו לאמהות להנות מיום אחד שמוקדש לחגוג את המובן מאליו – שהן אמהות, ושהן עושות את זה מעולה!
