חזקת הגיל הרך – למה להפוך ילדים לכלים של מלחמה?

דמיינו מצב שבו הילד שלכם אינו שלכם יותר. אין. יום אחד, באה מדינת ישראל ואומרת – הילד הזה לא שלכם יותר. גידלתם אותו יפה מאד, נחמד שדאגתם לו, עכשיו תביאו אותו. אתם תראו אותו (אם בכלל) כשהמדינה תחליט, ואם תנסו להילחם בהחלטה נגרור אתכם לבתי משפט, מחלקות רווחה, תחנות משטרה ובתי מעצר.

נשמע לכם הזוי? אבל זהו המצב בחוק. במקום המדינה מי שמקבל את הילד בצורה כל כך קלה וקיצונית הוא האישה. נא להכיר – חזקת הגיל הרך. חוק ארכאי ומיושן אשר בא להגן על הילד, ולהשאיר אותו עם אימו. חזקת הגיל הרך (מעתה תיקרא חג"ר מטעמי נוחות) היא ברירת המחדל בהליכי גירושין – ילד עד גיל 6 נשאר עם אמו. מצד אחד של המתרס, שימוש בילד ככלי משחית (או שומר על הנגזלים לטענת אחרים). ומצד שני – מה יעמוד לצד האמהות והנשים כאשר גירושין בישראל מנוהלים על ידי הדין הדתי? אותו דין שתי שמפלה אותן שוב ושוב ושוב ושוב.

למה בכלל להתעסק עם חזקת הגיל הרך?

זהו סעיף יחיד מתוך מערך חוקים שעניינו נישואין, גירושין, ומשמורת על ילדים (אפוטרופוס בשפה המקצועית). חג"ר בולטת במיוחד בגלל הבחירה במגדר מסוים לגידול הילדים, ללא אבחנה בקריטריונים נוספים. בניגוד לעבר, שנשים היו נשארות בבית וגברים היו מפרנסים, כיום גם הנשים יוצאות לעבודה. יותר מכך, כיום יש מקרים שהיוצרות התהפכו, והאבות הם אלה שמגדלים את הילדים בזמן שאמא בעבודה.

המצב שבו ההורה הנבחר לגדל את הילדים אינו נבחר על פי קריטריונים אלא על פי מגדר בלבד יוצרת מצבים מגוחכים, שלעיתים מעניקים יתרון אדיר לנשים במהלך הגירושין. יש שיגידו שזו בעצם ההגנה היחידה של האישה מפני סחטנות של הבעל, אבל בכנות – חג"ר רק משמר את הפרדיגמה "נשים בבית עם ילדים, אבות יוצאים לעבוד". במקום לאפשר (או אפילו להכריח) לשני ההורים לתפקד כהורים לילדים שלהם, מאפשרים לאם לתפקד כהורה ולשלוט באבא דרך הילדים.

מאיפה זה מתחיל?

ישנם זוגות שמלכתחילה לא היו צריכים להינשא. ישנם זוגות שבמהלך הזוגיות גילו כי הם צריכים להתגרש. מקובל, לגיטימי ואפילו די הגיוני – לא כולם יזכו לנישואים מושלמים. עניין של סטטיסטיקה נטו. כך זה היה, כך זה יהיה. ישנם זוגות אשר מצליחים להתגרש בצורה נאותה, בלי שהילדים ניזוקים מהמאבק עצמו. הגירושין גם ככה אינם עניין נוח, אז אם הם מתחילים במאבק – כנראה שסופם באילוצים ובתי משפט. מה שמביא אותנו לסוג השני של זוגות המתגרשים – אלו שבחרו לעשות כל שביכולתם להביא סבל על בן הזוג.

אותו בן הזוג שהם בחרו להינשא לפני זמן מה, הופך לאויבם הגדול ביותר. המלחמה מתנהלת על הילדים, על הכספים, על הרכוש, על המזונות ואפילו על הכלב שעדיין לא החליטו להביא מצער בעלי חיים. יסלחו כל אותם זוגות, ופה אתם יכולים לקרוא לי נאיבי – אבל המלחמה הזו פוגעת בדיוק באותו נכס יקר לכם מכל – הילדים שלכם. אם אתם כל כך להוטים להיכנס למאבק, אולי פשוט צריך לקחת לכם את הילדים? אם נוציא את הילדים מהמשוואה, אולי הכל יפתר כך פתאום? אולי אם האיום יהיה שהליך גירושין שאינו נגמר בזמן, יגרור סנקציה כמו העברת הילדים למשפחה אומנת – פתאום הליכי גירושין יהיו קצרים, החלטיים ויעילים? ואולי בכלל צריך מומחי גירושין שיציבו לבני הזוג 2-3 אופציות שהן ורק הן יהיו האופציות שהזוג יוכל לבחור בהן לגבי משמורת, חלוקת רכוש ושאר ענייני גירושים?

דמיינו מצב שבו הילד הופך לכלי מלחמה – כלי משחית.

ויכוח עז ניטש סביב חזקת הגיל הרך. והרבה צדדים יש בויכוח הזה. נשים אשר מאמינות כי זהו הכלי היחיד אשר מגן עליהם, מדינה אשר נקרעת בין חוק שמתאים לימים בהם נשים נשארו בבית לבין הרצון לשפר חוקים ולהתאימם למאה הנוכחית, אבות אשר מאבדים את הזכות לגדל את ילדם "בזכות" חג"ר, פמיניסטיות שמאמינות כי שינוי החוק יאפשר סחטנות של גברים (למרות שכעת הוא מאפשר סחטנות של נשים במסווה של הוגנות), ועוד ועוד. בפועל, התוצאה העיקרית של חג"ר היא אחת – הילדים הופכים לכלי נקמה, בדיוק כמו נכסים שונים שיש לזוג. (רק לי חורה שילד הופך לעוד שורה במאזן החלוקה בגירושין?)

יש כיום רוחות של שינוי. השרה לבני הגישה תיקון להצעת החוק. וועדת שניט הוקמה כדי לבחון את "ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין" ומשרד המשפטים אף פרסם תזכיר "חוק הורים וילדיהם" שמטרתו להסדיר חלק מהבעיות בהליך הגירושין. ועם כל זה, ולפני שנוכל בכלל לדון האם חג"ר זה טוב או רע, בואו ניקח צעד אחורה ונחשוב על התהליך כולו. חג"ר והדיון בו והתיקונים שמציעים לחוק הזה הם בסה"כ פלסטר על פצע גדול ומדמם, לא יותר מכך.

עכשיו דמיינו שלפני כל המלחמה הזאת, היו מכריחים אתכם לחשוב

דמיינו שבמקום לדון רק בסעיף אחד בחוק, או לבחור לנהל מלחמות בבית משפט דרך פסקי דין, תקדימים, הלכות ושימוש בכל כלי אפשרי על מנת להשיג יתרון על פני בן הזוג בתהליך הגירושין, היה שלב אחד לפני. שלב שבו אין אפשרות להשיג יתרון. אין אפשרות לדון בכלל בנושא הגירושין. אין אפשרות לבחור עם מי ישארו הילדים וכמה יהיו המזונות. שלב שבו מכריחים את בני הזוג לדבר אחד עם השני בליווי מקצועי של יועץ נישואים.

בחלק מהמדינות בעולם שהן החליטו לעדכן את חוקי המשמורת וחוקי הנישואים (והגירושין) הפתרון הזה כבר קיים. לא ניתן להתגרש ללא אישור של מגשר או יועץ נישואים אשר מעיד שהמצב אבוד. לא ניתן להתגרש בלי שבני הזוג ניסו קודם כל להתגבר על הבעיות. ולא כמו בית דין רבני אשר קורא ל"שלום בית" אבל אינו דואג ליישומו או מלווה את בני הזוג. אני מדבר על ליווי מעשי לפתרון הבעיה. מתן אסטרטגיות וכלים לשני בני הזוג להתמודד זה עם זה ועם המצב שאליו נכנסו, בעיקר (ואלי אפילו רק) כדי להגן על הילדים.

ולסיום – מחקרים מוכיחים!

מחקרים מוכיחים ש100% מהגירושין מתחילים בנישואים. מחקרים מוכיחים שבישראל 50% מהזוגות יתגרשו. מחקרים מוכיחים שלילדים להורים גרושים יש 33% יותר סיכוי להתגרש (כלומר 66% אחוז מהם יתגרשו). מחקרים מוכיחים שילדים להורים גרושים סובלים יותר. מחקרים מוכיחים שילדים להורים אשר הצליחו להסתדר ביניהם לאחר תהליך הגירושים גדלו להיות מבוגרים שמסתגלים טוב יותר לסביבה משתנה. מחקרים מוכיחים שמדינות שאין בהן חזקת הגיל הרך נהנות מאחוזי גירושין נמוכים יותר.

במקום להלחם על חזקת הגיל הרך, צריכים להלחם על שלמות הנישואים. במקום להלחם על רכוש ונכסים, צריכים להלחם על שיקום היחסים בין ההורים (לאו דווקא להשאיר אותם ביחד. מספיק שיסתדרו ביניהם כדי לנהל דו שיח בקשר לגידול הילדים). במקום להשתמש בילדים כנשק, צריך להלחם להשתמש בהם ככלי של שלום – המטרה שלמענה שומרים על תקינות היחסים.

הגיע הזמן לשנות את התפיסה שחזקת הגיל הרך מקבעת – שני ההורים אחראים לילדים גם במקרה של גירושין, לא רק אחד מהם.