עוד לא עמדתי במצב שבו אני צריך להגיד לעידן שאני לא קונה לו משהו. למזלי, הוא קטן ועוד לא מבקש או דורש (אך הימים האלה מתקרבים בצעדי ענק). אני מקווה שאוכל להסביר לו בצורה הגיונית מה הסיבה שלא קונים, וגם שהוא יסכים להבין את זה.
חנוכה תמיד מזכיר לי סופגניות, לביבות, נרות ודמי חנוכה. בעיקר כאלה המורכבים ממטבעות שוקולד בשקית רשת אדומה. דמי החנוכה שלי תמיד הגיעו בשתי צורות – במטבעות שוקולד ובמזומן. מטבעות השוקולד נמסרו ישר לידיים שלי, והמזומן נמסר לידיים של ההורים שלי (רק לאחר שהובהר לי שזה הכסף שלי, והם רק "שומרים עליו"). המטרה היתה ברורה – תשמין כמה שתרצה, אבל את הכסף תבזבז רק אחרי אישור של ההורים. ובצדק.
לחינוך כלכלי יש הרבה השלכות – על עתיד הילדים, עתיד המבוגרים, ואפילו על יציבות המשפחה. בעולם החומרני שמקיף אותנו היום, החינוך הכלכלי מקבל משנה תוקף. יותר מדי פעמים ראיתי הורים לילד שיצא משליטה (כלכלית ו/או התנהגותית), ואני לא מתכוון להיות אחד מהם. חינוך כלכלי מתבטא באלף ואחד דברים, אך הוא מתחיל תמיד באותו מקום – הילדות.
כיצד למדתי את חשיבותו של חינוך כלכלי
מעשה שהיה כך היה – גדלתי במושב. זה אומר שמלבד לטייל כל היום בין גבעות, לרוץ בין בתים של חברים ולפתוח את הראש בפעילויות מסוכנות, לא היה הרבה מה לעשות. במרכז המושב היתה מכולת, שבה היינו עושים קניות קטנות. כמו שכל מכולת, גם שם היו רושמים לנו ומוכרים בהקפה (שם של פעם למושג עכשווי – נותנים אשראי). המוכר, איש ישר ונחמד, לא היה מוכן למכור לי, אלא אם אמא שלי או אבא שלי היו באים איתי. וזה עיצבן אותי.
לחצתי על אמא שלי לפתוח לי כרטיס, לאפשר לי לרשום, לתת לי להיות קצת עצמאי. הלחץ עבד, ובסוף זה קרה – קיבלתי כרטיס משלי לרשום בו במכולת. מגבלת הסכום – 20 שקלים חדשים. סכום אסטרונומי לכל הדעות (בייחוד לילד בן 8 שלא יודע מחיר של מסטיק בזוקה). הסכום האסטרונומי הזה החזיק לי בערך 72 שעות. קניתי ביצת קינדר, ועוד טורטית לחבר, ובמבה (כי צריך משהו לטיול אופניים) ועוד כמה ממתקים שיהיה לבית עץ שתכננתי לבנות, ובקיצור – הכסף נעלם.
התעצבנתי. איך יכול להיות שהוא כבר נגמר? הולך לאמא, מבקש עוד. התשובה – "לא!". בכי, צעקות, קצת התבכיינות, הסתגרות בחדר, חזרה לסיבוב שני. "קיבלת תקציב, וביזבזת אותו", אמרה אמא, "עכשיו תחכה לחודש הבא". היינו ב4 לחודש. 26 יום בלי תקציב, שעד לפני 3 ימים אפילו לא ידעתי שיהיה לי. היקום שלי קרס.
מתעשת, לומד, מלמד
כך למדתי מהו חינוך כלכלי. מה זה אומר להיות אחראי על כסף שהופקד אצלך, ולשמור על מגבלות של תקציב. לקח מהיר, פשוט וכואב – יש כסף, אפשר לקנות, אבל תחשוב מה יהיה מחר. זה גם לקח שאשמח להעביר לילדים שלי. דחיית סיפוקים, שמירה על מגבלות תקציב, לדעת שיש הכל, ולא תמיד צריך יותר. לפעמים, מה שיש לנו זה בדיוק מה שאנחנו צריכים, ואפילו יותר מדי.
אני מקווה שלילדים שלי אוכל להקנות ידע וחוכמה להתמודד עם בעלות על כסף. כדי שאוכל לעשות את זה, אתן להם דמי כיס. איני יודע איך, כמה ומתי, אך אני בטוח שאתן להם. דמי הכיס האלה יהיו שלהם, ושלהם בלבד. אוכל לשמש כיועץ, אוכל להסביר להם יתרונות וחסרונות של הבחירות שהם עושים, אבל לא אמנע מהם לעשות בכסף הזה כרצונם (גם אם זה בהשפעת גופים חיצוניים שלא בדיוק אכפת להם כמה כסף יש לי).
דמי הכיס הם חלק חשוב מחיי ילדים, וחלק חשוב מההתבגרות. ראיתי הרבה סוגים של דמי כיס, ולא עם כולם אני מסכים. סקירה קצרה על סוגי דמי כיס, לטובת מי שמחפש רעיונות:
1. מיסים – דמי הכיס שחייבים לתת לילד. אלה בעיקר הורים שאין להם סבלנות או ילדים שדורשים עד שהם מתישים את ההורים. בעיקר בגיל ההתבגרות שבו יש לילדים "דברים שהם חייבים לקנות כי לכולם יש!".
2. משכורת – דמי כיס שניתנים תמורת עבודות בית. לא עבדת, אין דמי כיס. למרות שלאו מטלות הבית, שעל הילד מוטל לעשותן בכל מקרה, משלמים לו על זה ואז מתפלאים שהוא לא עובד בלי תשלום.
3. בונוסים – דומה למשכורת, אך הפעם יש דמי כיס קבועים שאינם תלויים במטלות, ובונוסים על השקעה בעבודות הבית, שמירה על הסדר והתנהגות מופתית.
4. שוטף פלוס – דמי כיס שאינם ניתנים בפועל אלא נצברים לעתיד. המטרה – לחסוך לילד. אם זה מלווה בקביעת מטרה (למשל משחק שהילד רוצה) ושיתוף פעולה (ההורה שם שקל על כל שקל של הילד) זה אפקטיבי מאד.
5. שוטף מינוס – דמי כיס שכבר ניתנו כנגד משהו שהילד כבר קנה ("קנינו לך משחק חודש שעבר, אז החודש לא קונים"). הילד ממורמר ומרגיש נגזל, ההורה משיג את שלו (אם הוא עומד על שלו מספיק טוב), ואף אחד לא למד מהם כלום.
6. מענקים – דמי כיס, בדרך כלל בסכום גדול יותר, שניתנים תמורת הישגים יוצאי דופן (בתחום הלימודים בדרך כלל).
מי שבחר רק בדרך אחת של דמי כיס, מומלץ שיבחר לעצמו עוד כמה דרכים. לדעתי, השילוב ביניהם מביא לתוצאה אופטימלית בחינוך הכלכלי. דמי הכיס צריכים לשמש כשכר לימוד – שכר לימוד שעולה לכם ללמד את ילדיכם ערכו של כסף, וחשיבותה של החשיבה לפני בזבוז.
אז מה יהיה כשיגדלו וידרשו?
אני לא יודע. לא תמיד אוכל לקנות הכל, ולא תמיד ארצה לתת לילדים כל מה שירצו באותו רגע. ברור לי שזה יכלול אכזבה, פרצופים, אולי אפילו קצת בכי – אבל זה חלק מהחיים. זה חלק חשוב מהחיים שצריך ללמוד בשלב מוקדם. ההבנה שלא הכל אפשרי ולא הכל נעשה בגחמה של רגע היא הבנה חשובה. והשאלה היא איך מתמודדים כדי ליצור את ההבנה הזו.
יש הרבה פתרונות למצב בו אבחר לא לקנות לילדים משהו. אפשר להציע אלטרנטיבות כמו לבקש ממנו לחכות (כדי שאבא יקבל "דמי כיס" מהעבודה) ולחשוב אם הוא באמת צריך את הכסף. אפשר לחסוך יחד איתם למטרה משותפת – הם נותנים דמי כיס, ואני אשלים להם. ככה ילמדו שאבא יעזור, אבל גם הם עוזרים לעצמם. אופציה נוספת (אך מאתגרת במיוחד) היא למצוא חלופה שלא עולה כסף או לפחות עולה פחות כסף. זה קשה, אך אפשרי.
ואם נחזור לפתיחה – עם דמי החנוכה ההורים שלי תמיד הכווינו אותי לאחד משני כיוונים – לקנות משהו "גדול" ויקר שאני רוצה כבר הרבה זמן, או לחלק את הכסף להרבה הזדמנויות קטנות ולהנות ממנו לאורך זמן. עד היום, אם יש לי מעט כסף – אני נהנה מהדברים הקטנים (כמו ארוחה טובה) ואם יש לי יותר כסף אני חושב במה להשקיע אותו. וזה רבותיי, תמציתו של החינוך הכלכלי שקיבלתי. שאם אגלה שילדי חושבים לפיו בעוד 25 שנה, אני את שלי עשיתי.
יש לכם הצעות לסוגים נוספים של דמי כיס? לתמהיל הנכון של דמי כיס? ספרו לי בתגובות, אשמח לשמוע!
