יציאת מצריים, היהודי הנודד והמשכנתא שלי

לדת היהודית ולהיסטוריה היהודית יש הרבה השפעה עלינו גם היום. בעיקר בנושא כמו דיור – כולנו רוצים בית קבוע עוד מאז ימי יציאת מצריים, אז פלא שהיום יש משבר דיור?

English version available here: Exodus, Wandering Jew and My Mortgage

כבר בתנ"ך כולם רצו בית

סיפור יציאת מצריים וההגדה בכללותה מסמל בשבילי את היווצרותו הקדומה של קו המחשבה היהודי שסמלו הוא "היהודי הנודד". עם שלם, מרגיש שהגיעו מים עד נפש, ויוצא לעבר ביתו הקבוע (או לפחות כך הבטיחו לו). הרצון הקדום של יהודים להקים לעצמם בית (אל תהיו קטנוניים, לא רק את בית המקדש רצו להקים) ממשיך מאז ועד היום.

יציאת מצריים, "2,000 שנות גלות", "היהודי הנודד", מצוקת הדיור – כל אלו קשורות בהוויה היהודית והישראלית, אם נרצה ואם לא. אני לא נוהג לערב נושאי דת, ואני בטח לא מתיימר להבין בהם, אבל אני כן מרשה לעצמי לקשר בין התנ"ך, ההיסטוריה וימינו אנו ולהגיע למסקנה מתבקשת על משבר הדיור ועל הדור האבוד שלנו (מהי המסקנה הזו? תקראו בסוף הקטע).

מה זה בכלל בית?

מימים עברו קורת הגג מעל הראש סימלה מקום מבטחים – מקום לגדול בו, לגדל בו את הילדים, ולהמשיך דורות של המשפחה. זה התחיל מהאדם הקדמון שהשתלט על מערות במחי אלת עץ גדולה, המשיך ב"טכנולוגיה" של בניית בתים מאבן, בוץ וכל חומר אחר, וממשיך גם היום ברצון הישראלי להיות בעלים של בית (כמעט בכל מחיר, ועל חשבון המדינה – אבל על כך בפעם אחרת).

לכל אחד מאיתנו המילה בית מסמלת משהו שונה – בגלל האנשים שמילאו את הבית שבו גדלנו. לחלקנו בית הוא מקום מפלט, ולחלקנו בית הוא מקום להיות מוקף משפחה וחברים. הרצון לבית מוטמע בנו עמוק מאד. כל כך עמוק, שאנחנו בטוחים שהזכות לרכוש דירה היא זכות בסיסית. וזו טעות, בדיוק כמו הפרדיגמה הבאה:

הגבר צריך לדאוג לבית ולקורת הגג, והאישה למה שקורה בתוך הבית

דבר נוסף שמוטמע בנו מימים עברו הוא האחריות של הגברים – הם המפרנסים, הם אחראים לביטחון, הם אלו שידאגו לקורת הגג מעל ראשי המשפחה שלהם. אני יודע כבר שתגידו – "איך אבא שנלחם על שוויון אומר דבר שוביניסטי כלכך?". ובכן, כי החברה שלנו עדיין שוביניסטית ברובה. נכון, היום כבר נלחמים על שוויון, והאישה עובדת יותר, ועדיין – גבר שאינו מצליח להחזיק קורת גג לילדיו ולאשתו – יקבל מהחברה יחס של כישלון. כמו שנותרה בנו הכמיהה העזה לבית מאז ימי אברהם יצחק ויעקב, כך גם נותרה בנו הציפייה מהגבר לפרנס ולכלכל את משפחתו.

במישור האישי

גם אני נופל לתוך המשבצת האיומה הזו – גם אני אבא, גם אני בעל משפחה, גם אני רוצה לדאוג למשפחה שלי לצרכים בסיסיים. אני רואה את עצמי כאחראי לכסף לכלכלת הבית, לאוכל בפה, לקורת גג מעל הראש. אישתי שותפה מלאה ביצירת הכנסות לטובת המשפחה שלנו, ועדיין – אני מרגיש צורך שתמיד יהיה לנו יותר.

כשניהלנו דיון האם לקנות דירה או לא (ולא בזכות עצמנו. בעיקר בזכות ההורים) הדעות שלי ושל אישתי היו מאד חלוקות. אני, רציונלי שכמוני, טענתי שזה לא הזמן, ושאם כבר אז עדיף דירה להשקעה, ושצריך לקנות בסכום נמוך, ועוד אי אילו משפטים רציונליים שונים ומשונים. אישתי, אמוציונלית שכמוה, רצתה בית חלומות (בתקציב מאד מוגבל), קרוב להורים שלנו (כי מי יעזור עם הילדים?), בית לגור בו (מי יקנה להשקעה? נראה לך?!), ועוד אי אילו טיעונים המגובים באמוציות ומקשות על שיקול הדעת הרציונלי שלי.

כן, גם אישתי נפלה לקו המחשבה של היהודי הנודד –  מה זו משפחה בלי קורת גג? ובאיזשהו שלב, אחרי שהבנתי שרציונל לא יעבוד, הבנתי גם מאיפה זה בא. ההורים שלי גידלו אותי ואת אחי תחת קורת גג שידעתי שהיא שלהם, בביטחון מלא שמפה לא יסלקו אותנו. שתמיד יהיה לי לאן לחזור. אז האמוציות גרמו לי לבדוק ולחשוב ולקרוא ולהבין – יותר טוב לא יהיה בקרוב.

א' אוהל, ב' זה בית, ג' זה גבר מפרנס שדואג למשפחה שלו וד' זה דאגה לביטחון ולחיי הילדים שלי

אני רוצה לתת לילדים שלי את אותו ביטחון – שלפחות קורת גג תמיד תהיה להם, לא משנה מה יעשו ולאן ילכו. אני רוצה שידעו שאבא ואמא שלהם תמיד מאחוריהם, ותמיד ישמרו עליהם. האם אני מאמין כי זה תלוי רק בי? ממש לא. אני הגבר, אני אעשה את המיטב לפרנס את אישתי, אבל אני מצפה ממנה לעשות גם את המיטב. שנינו מנהלים את הבית, שנינו מגדלים ילדים, שנינו מפרנסים את המשפחה ושנינו החלטנו לקנות בית.

 לקנות בית זו החלטה קשה. אולי אחת ההחלטות הקשות שיהיו לנו כמשפחה וכבני זוג. זו החלטה שמשפיעה על ההווה שלנו ושל ההורים שלנו (הם מוותרים על מה שהרוויחו בעמל רב), על העתיד שלנו, על עתיד ילדינו. זו החלטה שבמקרה שלנו אינה רק הרצון העז להיות בעלי בית בישראל, אלא בעיקר החלטה מושכלת שיותר טוב לא יהיה פה.

 ומה עם המסקנה שהבטחתי?

המסקנה היא כזו: המחשבה שאנו זקוקים לבעלות על דירה כל כך מוטמעת בתוך ההווייה שלנו שאנחנו שוכחים שפעולה לפי אותה מחשבה בדיוק – עלולה לעלות לנו בכל מה שעבדנו קשה להרוויח. הרצון העז לדירה והמוכנות לשלם (כמעט) כל מחיר תמורתה עלול בסוף להכניס את המשפחה לחובות, את הבית להחזיר לבנק, ולהשאיר אותנו ללא כלום. כמו שהרצון העז של העם היהודי לבית גרם לו ללכת רחוק (אבל לא רחוק מדי), גם אנחנו צריכים לחשוב בהגיון ולדעת מתי לוותר.

 אני בחרתי לרכוש דירה לא כי שאפתי להיות בעלים של דירה – אלא כי לדעתי (ולדעת אישתי) זה היה הצעד החכם ביותר באותה נקודת זמן ובאותו מצב. האם אמליץ לכל אחד להיות בעלים של דירה? ממש לא. עד היום אני לא בטוח אם זו הבחירה הנכונה. רק ימים יגידו אם לילדים שלי אוכל להעניק את אותו ביטחון שהעניקו לי ההורים שלי.

—————————————————————————

הפוסט הנ"ל נכתב כחלק מפרויקט של פרלמנט האבות של XNET. לפוסט המלא לחצו כאן – אבא בנה לי בית: אבות הפרלמנט מפנטזים

הזווית הסוציאלית: אליסף יעקב: קח לך אישה ובנה לה בית
הזווית הקפיטליסטית: גבריאל ויינמן: בית זו לא בסך הכל קופסא שגרים בה
הזווית הטרנספורמטיבית: טל חן: כלכלת בית
זווית בדילמה: עומר להט: יצאתי בזול
זווית בדילמה2: יובל אדם: היה קשה משחשבתי
הזווית הפסימית (או סארקסטית? או מציאותית? טוב, תחליטו לבד): אסף רותם: חרדות שלפני הקריסה
הזווית הדיבורסיבית: גיא רוה: לשלם שכר דירה כפול כאב גרוש
הזווית האובסולוטית: אילן שיינפלד: בית על תנאי