קחו רגע לחשוב פילוסופית – מתי נהייתם הורים? מתי הרגע המדוייק שבו נהייתם הורים? אותה שנייה, שאחריה הפכתם להורים? ברגע שהאישה נכנסה להריון? ברגע שהילד נולד? ואולי בכלל כשהבנתם שאין דבר כזה לילות רצופי שינה ל9 שנים הקרובות (לפחות!)?
הזווית שלי, הזווית שלה
מבחינתי אני נהייתי אבא באותו רגע קסום שעידן הונח בידיים שלי. לבן, מעוך, נפוח, ולא מבין מה לעזאזל קרה פה הרגע – מנעימות של הרחם לעולם רועש ומואר מאד, שבו הוא מועבר מיד ליד ושומע צרחות שמחה. זו בדיוק השנייה הזו, שבה הסתכלתי עליו, והוא עלי, ושנינו חייכנו אחד לשני (אני חייכתי, הוא קצת פחות). זו בדיוק השנייה הזו שבה הבנתי שאני אבא, שבה הבנתי שהעולם שלי השתנה. אתם לא חייבים להסכים איתי שזו הנקודה שבה נהיים אבא, אבל זו הנקודה שלי. זו נקודת אושר, שנייה אחת שתמיד אחזור אליה ואחייך.
מבחינת אישתי, נהייתי אבא רק כשהייתי צריך לקום אליו בלילה. זה לקח כמה ימים.. שבוע עם צהבת בבית חולים גרם לזה שלקח לזה קצת זמן. אבל גם הלילה הזה הגיע. הרגע שבו אתה ישן, ושומע בכי קטן, ומבין שזה או אתה או אף אחד (כי אישתי היתה מעולפת מעייפות). כלומר זה אתה, כי אתה אבא שלו, ולא אף אחד (כי אף אחד לא אבא שלו, אני אבא שלו!).
אז מה היה תשעה חודשים?
אם נהייתי אבא שלו רק אחרי שהוא נולד, אז מה היה במהלך כל ההריון? מי אחראי לעובר שגדל בבטן? אם אני עוד לא אבא שלו, יש לי זכויות עליו? כן! יש לי זכויות עליו. חצי מהגנים שם הם שלי (אולי קצת יותר, לפי איך שהוא מתנהג שנה אחרי). אני הייתי שם כדי לעשות אותו, ודאגתי לו תשעה חודשים. מי דאג שלאמא שלו יהיה הכל? ושיהיה לה נוח? וטעים? ושהיא לא תעבוד קשה מדי? אני!!! אז יש לי זכות. כלשהי.
קשה להגדיר איזה זכות יש לי, כי בכל זאת – לך תבין מה אתה יכול לעשות עם עובר שמאופסן בתוך אישתך. היא סוחבת אותו לכל מקום, מטפלת בו, דואגת לכל צרכיו, והוא דואג שהיא תצטרך להשתין מלא. ואני? אני מקסימום מלטף שיהיה לו נעים. אבל אני כן דאגתי שאישתי תאכל כמו שצריך (כי ככה גם הוא אוכל טוב), שלא תסכן אותו (ואת עצמה!), ושההריון הזה יהיה כמה שיותר נעים (תשעה חודשים זה מלא זמן, לכולנו!). אז יש לי זכות. אמנם הזכות הזו אומרת שכל מה שאחליט חייב לעבור אישור של אישתי, אבל זו זכות.
Worst case scenario
עם כל עשרות הבדיקות שיש במהלך ההריון, יוצא לחשוב מלא על המקרה הגרוע ביותר. על המקרה שבו יגלו פגם ואולי תהיה הפלה. על המקרה שכולם חוששים ממנו. וטוב שחשבנו עליו, כי זה אומר שגם הסכמנו על דרך הטיפול בבעיה כזו אם תהיה. הסכמנו שאנחנו לא נסתכן, וגם לא נסכן את הילד שלנו. אם תהיה בעיה רפואית, כואב ככל שיהיה, אנחנו לא נביא את הילד הזה לעולם. להביא לעולם ילד שיש לו בעיה רפואית היא בחירה רעה. אכזרית אפילו. ומאד מאד אגואיסטית. זו החלטה שנעשית על ידי הורים שרוצים להיות הורים, ולא חושבים על הילד שיצטרך להתמודד עם הבעיה הזו.
הם לא חושבים מה יהיה עם הילד במהלך כל שנות חייו, ועל כך שיצטרכו לדאוג לו במשך שנים על גבי שנים. שהם מתחייבים לילד הזה לכל החיים – לא רק כהורים, אלא כמטפלים יחידים. וזה מביא אותי גם לנקודה נוספת – אם אתם לא רואים דרך שבה תצליחו לגדל את הילד הבא, אל תביאו אותו בכלל לעולם ותעמידו את עצמכם במבחן ובבחירה בין הפלה להמשך הריון. אם יש לכם בעיה כלכלית, אם אתם לא מצליחים להתמודד עם הילדים שיש לכם היום (או אפילו רק עם עצמכם), אל תביאו ילד נוסף. כמו שכתב חבר פרלמנט אחר – קחו אחריות על החיים. שלכם ושל הילדים שלכם.
במקרה ונעמוד בפני השאלה הזו – אם להפיל או לא להפיל – אנחנו כבר קבענו בינינו מה יהיה. אם זה סיכון רפואי, מחלה או מום מולד – הילד הזה כנראה לא יגיע לעולם. וזו החלטה משותפת לחלוטין. ואם נגיע להריון בטעות, לא מתוכנן, שיעמיד אותנו בדילמה – נדע לדבר על זה ולהחליט יחד. גם אם נצטרך לדון בזה עד שיצא עשן לבן, ההחלטה תהיה משותפת. לכאן או לכאן.
אז מתי נהיית אבא?
שאלה מצויינת. אני מחליט על הילד עוד בבטן. אני קובע את עתידו במידה ותהיה בעיה (חס וחלילה, טפו טפו טפו). אני מהווה עמוד תווך בדאגה לסביבת הגדילה שלו עד שהוא יוצא לאוויר העולם, ובעיקר אחרי שהוא מצטרף לעולם הזה. אז כנראה שתיאורטית אני אבא עוד מהרגע שנוצר לי זרע בגוף. אותו מאגר גנטי שיום אחד יתאחד עם ביצית וייצור תינוק. אבל בפועל, בראש, במחשבה – בדיוק באותה שנייה של חיוך..
