ביקורת – מסעדת מו ומו – עסקית צהריים, שני הורים רעבים ועגלת תינוק

מכירים את זה שיש לכם מסעדה אהובה? כזו שאתם יודעים שלא משנה מתי, היא תמיד תעודד אתכם? שהרמה של המסעדה תמיד תהיה גבוהה? ושתמיד, אבל תמיד, תופתעו מהרמה של השירות, והאוכל, והיחס, והבשר, הו, הבשר? אז בשבילי זו המו ומו ברחובות.

מה כבר ביקשנו? שולחן?

אין הרבה מסעדות ומקומות בילוי שפעם אחר פעם יעמדו בציפיות שלי ושל אישתי (וגם של המשפחה המורחבת). ועכשיו, כשיש גנרל חדש למשפחה שדורש יחס ותנאים – הציפיות הרבה יותר גדולות. בשלושה חודשים האחרונים, לא פעם יצא שהגענו למסעדה וגילינו ש"יש רק שלושה מקומות לעגלות, והם תפוסים כרגע. אם תרצו, תוכלו לחכות שאחד מהם יתפנה" (באמת, מסעדת הצדף? יש מספר חניות מוגבל לעגלות? אני מקווה שנכים מקבלים יחס יותר אוהד. אבל על כך בפעם אחרת). או שאמרו לנו ש"תשמעו, פה בכל המרפסת מעשנים, וגם בחלק מהבפנים, אבל אם תרצו יש לי מקום סבבה בפינה של מסעדה" (שולחן יחיד בגודל כיסא בר, עם מיקום לעגלה באלכסון + הפרעה לסועד לידנו. וגם על כך בפעם אחרת). ואחרון – המקום שאמרו לנו "יש לנו מקום רק במרפסת. זה 4-5 מדרגות" (שכחו לציין מעבר ממש צר, שהעגלה תחסום את המעבר, ושלקבל שירות יקח רק 10 דקות – כי אנחנו בסוף המסעדה).

יש מסעדות שעומדות בציפיות

לא כך במו ומו. מאז שעידן נולד, הוא הספיק להיות במו ומו כבר שלוש פעמים. פעם אחת עם אמא שלו וההורים שלה, פעם אחת עם המשפחה המורחבת למטרת יום ההולדת שלי, ופעם אחת בעסקית צהריים עם אמא ואבא שלו (כלומר – אני ואישתי) שנעשתה למטרות מחקר לכתבה (או סתם כדי לאכול שם שוב). אני מוכרח להגיד, הילד מת על הקרפצ'ו שלהם! כבר בגיל שלושה חודשים. אז אנחנו, כהורים מודאגים, צריכים שיקבל את מנת הקרפצ'ו שלו מדי פעם, ועדיף אם תהיה מלווה בקצת אוכל יותר רציני בשבילנו.

המו ומו ברחובות היא מוסד ותיק. מאד ותיק (מ1984, רשום על התפריט שלהם 🙂 ), ועוד יותר מפתיע מכך שהוא ותיק – זה מקום שמעולם לא התאכזבתי בו. תמיד מוגש אוכל טרי, טעים ואפילו, אם אהיה קצת סנטימנטלי, מרגש. התפריט שלהם מגוון יחסית, ותמיד יש ספיישלים בנוסף לתפריט. ממנות הספיישל תמיד זכור לי הנתח קצבים, שלבסוף זכה לקבל מקום של כבוד בתפריט. והאמת? הגיע לו, לנתח קצבים.
בדרך כלל אנחנו מזמינים מקום מראש, בייחוד כי אנחנו מגיעים בשישי בערב. הפעם, החלטנו להפתיע אותם – להגיע לעסקית, בחמישי בצהריים, ולא רק זאת – גם עם עגלת תינוק! (מוזיקה מסרט אימה בבקשה). אז יום חמישי, שעה 15:15, אני וזוגתי מגיעים לפתח המסעדה עם עידן בעגלה. להפתעתנו (האמת שלא ממש), המקום מלא. יש שולחן חופשי פה ושם, אבל יחסית לשעת צהריים ביום עבודה – בהחלט מלא יותר משחשבנו. ניגשים למארחת, שמצביעה על שולחן, שלצערנו – אין מקום לעגלה לצידו.

העסקית במו ומו מגיעה עם סלט ולחם

הערה קלילה, חשיבה מחדש, ושולחן של ארבעה מוקצה לשני אנשים פלוס עגלה. אין הרבה מקומות שיוותרו על שני המקומות הנוספים בשולחן, בטח שלא בשעת עומס, ועל כך המו ומו כבר קיבלו נקודת זכות.

הגענו בגלל העסקית, נהנינו בגלל השירות

אם כבר הזכרנו את עניין העסקית – למו ומו יש עסקיות בימים ב'-ה' (יום שבת וראשון סגור, השף עם המשפחה והבשר מגיע טרי ביום שני) בשעות 12-16. תפריט העסקית די מגוון, ונע בין 62-140 שקלים לעיקרית עם תוספת, כולל לחם, חמאה, זיתים וסלט עלי חסה (עם בצלים ורוטב ויניגרט מעולה). בנוסף, יש מנות ראשונות במחיר מיוחד (אמרתי כבר שעידן מת על הקרפצ'ו?) ושתייה חריפה לאילו מאיתנו שבאו לסגור איזו עסקה. מכיוון שעידן ביקש קרפצ'ו, וגם אמא שלו רצתה, הזמנו קרפצ'ו לראשונה (34 שקלים), ולעיקריות הוזמנו שניצל עם צ'יפס (היא) והמבורגר עם ביצת עין ופירה (אני). שתי העיקריות מתומחרות במחיר סביר בהחלט של 62 שקלים למנה. כדי להרטיב את הגרון הוזמנו, בנוסף לבקבוק המים שהונח עם ישיבתנו בשולחן, גם שני בקבוקי קולה זכוכית (בטמפרטורת שתייה קרירה שהתאימה לחום בחוץ).

הקרפצ'ו של המו ומו – יאמי!

תוך פחות משתי דקות מההזמנה, התחילו לזרום לשולחן מנות. הלחם, הסלט עלי חסה של העיסקית, וגם הקרפצ'ו. אם יש משהו שהוא קונצנזוס אצלנו במשפחה, זהו הקרפצ'ו – אני ושני אוהבים קרפצ'ו, במיוחד באיכות גבוהה. ושל המו ומו – אף פעם לא מאכזב. הערה קטנה כן יש לי – אחרי שאוכלים שם בערב ומקבלים צלחת ענקית של קרפצ'ו, הצלחת של העסקית צהריים קצת מאכזבת. לחם חם וטרי, חמאה איכותית, בשר נא פרוס דק – פתיחה מושלמת לסופשבוע. הסלט גם כן מתגלה כטרי, טעים (בעיקר בזכות הבצלים והויניגרט) וכבן לווייה לא רע בכלל לקרפצ'ו. בגלל שאני ואישתי התלהבנו מהקרפצ'ו, אכלנו את כולו ולא השארנו לעידן. עידן מאד התאכזב:

עידן מגלה שהקרפצ'ו נגמר, ושהוא יסתפק בנוטרילון

המלצרית, שלאורך כל הזמן שהיינו במסעדה הייתה מאד קשובה ודאגה לנו (וגם דאגה לשלוח קריצות לעידן), מילאה לנו את הלחם, ומיד כסיימנו עם הקרפצ'ו – פינתה את השולחן והכינה אותו לקראת העיקריות. כמה דקות לאחר מכן (וכמה עלי חסה מהסלט לרענון החך) הגיעו העיקריות. השניצל של שני היה בגודל מרשים לכל הדעות, והגיע מלווה בקישואים ותוספת של צ'יפס. ההמבורגר הגיע במלוא הדרו בלחמניה, עם ביצת עין חצי נוזלית מעליו, ועם ליווי של חמוצים, עגבניה, וחסה.

אז איך הטעם?

כמו תמיד במו ומו – טעים. ההמבורגר דחוס ובשרני, אבל לא יותר מדי. השניצל דק אבל לא דק מדי ומאד מאד פריך (עד כדי כך שיש קראנצ' בכל ביס). הפירה היה סתמי, ולמען האמת גם קצת אכזב – קצת גושים, קצת קשה, ובאופן כללי – די מיותר. הצ'יפס הוא צ'יפס שאנו מכירים מביקורים רבים במו ומו – ריבועים קטנים של תפוחי אדמה מטוגנים עד להשחמה ופריכות. טעים והרבה יותר מוצלח מהפירה. בהחלט בחירה מוצלחת גם שלי וגם של שני.

מכיוון שהייתי עייף קלות אחרי האוכל, הזמנתי אספרסו כפול (טעים, רגיל, מריר. כמו שאני אוהב). בנוסף לאספרסו שלי, הוגש לשולחננו גביע ובו גלידת וניל אמריקאית תוצרת המו ומו בציפוי קרמל ופירורי לוטוס. גלידה מתוקה (כמעט מדי), עם טעם מעולה, שהתאימה מאד לקפה שלי. את הגלידה לא סיימנו, בגלל המתיקות הגבוהה שלה.

מו ומו – לקינוח – קפה וגלידה

באמת שהכל טוב. כמו שאישתי אמרה – המסעדה הכמעט מושלמת

ניסיתי לחפש דברים רעים לרשום על המו ומו, כי ביקורת שהיא רק חיובית היא לא אמינה. יכול להיות שאם הייתי מגיע בערב, היה לי משהו לרשום על המחיר (למרות שאם הגעת למו ומו בערב, אתה יודע שהמחיר בהתאם לאיכות). חיפשתי בשירותים אם יש משהו רע לרשום. לא. שירותים נקיים, מסודרים ואפילו יש שם "סוג של" משטח החתלה למקרה הצורך. אז בחנתי את השירות של המלצרים – קראתי למלצרית אחת, ואז למלצרית השנייה – ושתיהן הגיבו באדיבות ובמהירות. בפעמים הקודמות בדקתי גם את איכות הטבחים והקשב לבקשות מיוחדות – גם שם הכל היה כמו שצריך. ביקשתי מים חמים לחמם בקבוק לעידן (כי הקרפצ'ו נגמר) והם הגיעו תוך 2 דקות. ביקשתי חשבון, ואמרתי לעצמי שבטח עכשיו אופתע לרעה. בכל זאת, הזמנו 2 עיקריות, ראשונה, שני בקבוקי שתייה, קפה וקינוח.

אז לא. גם פה הופתעתי. החשבון היה 185 ש"ח. לזוג. במסעדה ברמה גבוהה מאד. לארוחת צהריים. יש לציין, שאת הגלידה קיבלנו על חשבון הבית ושווייה הוא 28 ש"ח. כך שבפועל, הארוחה שלנו עלתה 213 ש"ח. אז נכון, זו לא העסקית הכי זולה בעולם. אפשר למצוא עסקיות זולות יותר שמציעות את אותו דבר. את אותו דבר אבל לא באותה איכות. אם כבר עסקית צהריים שהמטרה שלה זה להנות, אז במו ומו.

בעד: אוכל ברמה גבוהה מאד, במסעדה שאינה מפשלת אף פעם.
נגד: באמת שאין. אם אני חייב להיות קטרן, אז בחוץ במרפסת מעשנים וקשה למצוא חנייה באיזור של המסעדה, בייחוד באמצע שבוע. ובחנייה שכן יש, קצת קשה לעבור עם העגלה אם מישהו חונה עקום. אבל באמת שזהו.
ומה שביניהם: שירות קשוב, יחס חם ושף שמסתובב בין הסועדים לוודא שהכל בסדר הם לא דבר מובן מאליו. באמת שכל הכבוד להם.
* עדכון קטן לאחר ביקור נוסף במסעדה בערב: היינו במסעדה כ-14 איש. אחת מהן רגישה ללקטוז ולגלוטן (בעברית – חלב וקמח). היה מאד קשה למצוא לה מה היא יכולה לאכול מהתפריט. אני בטוח שניתן לעשות שינויים קלים, ןלהתאים מנה או שתיים גם לרגישים לחלב וגלוטן.

אם עוד לא הייתם – מומלץ מאד לבקר שם לפחות פעם אחת:
מסעדת מו ומו
הרצל 177, רחובות
053-7103103
ולהזמנת שולחן או היכרות עם התפריט: http://www.rest.co.il/sites/default.asp?txtrestid=5663

וכמובן, ממליץ לכם לקרוא גם את ההמלצות של חברי לפרלמנט על מסעדות שאוהבות ילדים:

>>> ינון רטיג מספר על החוויה של ללכת עם הילדים למסעדה – לא כולל שירות
>>> עומר להט – מסעדת BBB – ,,צ'יפס… וקטשופ… ושניצל!"
>>> גבריאל ויינמן – אבא מבקר: מסעדת מו ומו, רחובות
>>> דוד שמעון – יוסף החומוסייה, פרדס חנה – עם ילדים
>>> טל חן – עונג שישי, קפה גרג, מודיעין
>>> אשר יזדי – משפחת יזדי יוצאת לאכול במסעדת קינג ג'ורג', רח' המלך ג'ורג', תל אביב.
>>> אליסף יעקב – הטוב, הרע והמכוער, ביקורת על וופל פקטורי, ירושלים.

לדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של Xnet, הקליקו כאן
להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן