לכל אחד יש את מה שמדליק אותו (חוץ מאישתו). זה יכול להיות גאדג'טים חדשים, כלי רכב, אוסף כלשהו או סתם משחק חדש ומגניב. יש הרבה יתרונות בלהיות אבא, אבל זה המרכזי שבהם – לפעמים הילדים הם רק תירוץ.
אני אוהב
כשהייתי ילד הייתי סקרן, ואהבתי מאד לשחק משחקים. עם כל דבר. בגן שעשועים, בבית, בחוץ, בגן, בבי"ס במחשב (כן אפילו אז היה לי אחד), ואהבתי מכוניות, ואהבתי טלויזיה, ואהבתי לגו. שאבתי הנאה מהמון דברים. עם הזמן, הטעם השתנה, אבל הבסיס הוא אותו בסיס – אני אוהב לשחק.
אני אוהב גאדג'טים חדשים ומגניבים שאף אחד לא מבין מה הם עושים, ואפילו לי לוקח כמה ימים (או חודשים) לפענח כמה כוח טמון בהם. אני אוהב כלי רכב (ארבעה גלגלים, שני גלגלים, שלושה, רועשים או שקטים, בכביש או בשטח, הבנתם את הרעיון). אני אוהב לשחק במשחקים (לגו היה פעם המועדף עלי, היום זה קצת יותר בקטע של משחקי מחשב), ואני אוהב לקרוא ספרים (אפילו ספרי ילדים, ובעיקר את המפחידים שבהם).
במהלך השנים, ככל שהתבגרתי, נאלצתי לוותר על חלק מה"תחביבים" האלה. פתאום, במשרה מלאה, כבר יש הרבה פחות זמן לשחק פיפא או NBA. פתאום, כשקמים בבוקר מוקדם, וחוזרים מאוחר הביתה, לקרוא ספר זה מאתגר ועדיף לכבות את המוח ולראות איזה ריאליטי. פתאום, כשיש לך הוצאות על אלף ואחד דברים, עוד הוצאה ושמה רכב נראית לך בעייתית, שלא לאמר מיותרת. והגאדג'טים? כמעט ואין. הגאדג'ט האחרון שקניתי היה מובייל לעריסה של עידן. אז אתה מוותר פה, ומוותר שם, ושוכח כמה כיף היה לך כשהתעסקת עם דברים שאתה אוהב.
ואז עידן הגיע
ברור שהאייפד זה בשבילו!
לא יודע מתי זה קרה, אבל אפילו בתחילת הזוגיות ועד ההריון מצאתי קצת זמן להתעסק עם ה"תחביבים" שלי. קופץ לחבר לשעה של פיפא. לוקח סיבוב על האוטו של אחי (בסיבוב אני מתכוון סופ"ש). קונה מכשיר סלולרי חדש (כי היינו באילת וזה נראה די הגיוני. בזמנו). שם ספר ליד המיטה ומקווה להגיע אליו מתישהו (לא קרה עד עכשיו). ואז הגיע ההריון והכל די נעלם.
מרוב בדיקות וקניות ודאגות ומחשבות ועבודה (בשלוש משרות) וכתיבה וכל מה שיש לך לעשות כל אותם דברים נדחקו קצת הצידה. גם אחרי הלידה, ב2-3 חודשים הראשונים לא מצאתי זמן או כוח להתעסק עם הדברים שנהניתי מהם פעם. אבל אז קרה משהו מאד מיוחד – עידן הפך מגוש תינוקי לבן אדם קטן עם מודעות. לתינוק פעיל, ומגיב, וסקרן ומתעניין. ואז (נורה נדלקת מעל הראש) הבנתי – הנה התירוץ שכל כך חיכיתי לו.
פתאום אני נזכר כמה כיף היה להיות ילד
הרבה דברים הפכו להיות הגיוניים. לראות סדרות מצוירות זה הגיוני – אני רק בודק בשביל עידן את התוכן. לשחק באייפד משחקים של ילדים זה הגיוני – אני בודק אם זה יעניין את עידן. אני קונה כרומקאסט (מכשיר שמזרים תוכן מהפלאפון לטלויזיה) כי מאד חשוב שעידן יראה שירים וסדרות בטלויזיה ולא על מסך קטן של פלאפון. אני מסתובב שעות בחנויות צעצועים ובודק צעצועים כדי לדעת מה לקנות לעידן. ללכת לגן שעשועים ולשחק שם זה הגיוני – אני עם עידן! ושלא נתחיל בכלל עם ג'ימבורי (איזה כיף זה!).
עידן הפך לסיבה שלי לעשות הרבה דברים מפגרים, ואני מת על זה! ומה פתאום, זה לא בשבילי, זה בשביל עידן. אני לא יכול לחכות שיגדל ואוכל לשחק איתו במלא משחקים שאני שיחקתי פעם. או שנלך יחד לגן שעשועים ונתרוצץ. שבוע שעבר הוא אפילו סימן שהוא רוצה לנהוג, אז הושבתי עלי אחרי שחניתי ונתתי לו לשחק עם ההגה. הוא הזכיר לי כמה אפשר להתלהב. גם ממנו וגם מהדברים שאני עוד מקווה לחזור אליהם.
הוא התירוץ שלי, וגם התזכורת שכיף גדול נמצא בדברים הקטנים שלפעמים כבר שכחנו.
אוהב לנהוג לפחות כמו אבא שלו!
[…] צריכים להספיק לפני שמרטי מקפליי נוחת ברק שיטרית- כיף גדול בדברים קטנים אליסף יעקב – על משחקים ותירוצים כדרך חיים יואב […]