מהיר, עצבני, ומודע לזה

אני התגלמותו של הנהג הישראלי, זה שכולם אוהבים לשנוא, אבל עם מצפון. אני נוהג מהר, אני עצבני, יש לי "רגל כבדה" על הגז, אני חושב (וכנראה צודק) שאני נהג יותר טוב מרוב הנהגים, ואני תמיד ממהר – גם כשאין לי לאן. אבל יש לי גם כללים לנהיגה שאני לא אעבור עליהם, כדי לשמור על החיים שלי ושל מי שנוסע איתי.

מהיר, עצבני ומאד מודע לזה

אני מודע לצורת הנהיגה שלי. אני יודע שאני נוהג "עצבני" וגם קצת מהיר. ואני מודע לזה שמי שנוסע איתי לפעמים קצת חושש לחייו (בעיקר אם קופץ לי הפיוז המרוקאי). אבל אני גם מודע לכך שכל דקה שנאי מבלה על הכביש היא סכנת חיים. ולא רק בגלל הנהיגה שלי, אלא גם (ובעיקר) בגלל נהגים אחרים על הכביש. לא יודע אם לקרוא לזה "הנהג הישראלי" או לקרוא לזה "תרבות נהיגה ישראלית", אבל אני כן אקרא לזה סכנת נפשות.

גם אני לפעמים עושה דברים מסוכנים. אני אחתוך את מי שחוסם לי את השמאלי ולא מפנה אותו. אני אאט בכוונה את מי שיסנוור אותי כשאני לא יכול לנסוע יותר מהר. ואני אחסום בכוונה את מי שמנסה להכנס לפני בתור לרמזור שאני עומד בו כבר 5 דקות והוא קיצר מהנתיב ליד. אני נהג זבל, שגם סוגר חשבונות על ההכביש. אבל אני גם זוכר שיש דברים שאני לא אעשה. כדי לשמור על החיים שלי וגם כי יש לי קצת עקרונות וערכים שאני רוצה לשמור עליהם.

ערכי הנהיגה הבסיסיים שלי

אני לא אחתוך ברמזור מהנתיב ליד כי זה בדיוק מה שמעצבן אותי – כשאנשים מקצרים את הרמזור על ידי כך שהם חותכים מהנתיב הימני לפנייה שמאלה (ואם אתם לא יודעים על מה אני מדבר, תעמדו במחלף רמלה לירידה ל431 מערב בבוקר, או בצומת מסובים לירידה לכביש 4 דרום). 10 דקות המתנה ברמזור לפנות שמאלה, ובסוף בא איזה נהג ונדחף עליך. לא לפניך, לא לידך, עליך.

אני לא אסע בשמאלי כשיש מישהו שנוסע יותר מהר ממני – כי אני יודע שזה מעצבן אותי כשעומדים לי בשמאלי, וזה לא משנה לי מה המהירות המותרת. אם אני יכול לעקוף אותך, ואתה לא עוקף ברגע זה, תעוף לי מהנתיב!

אני תמיד אעצור במעבר חצייה ואתן זכות קדימה – הנהגים תמיד עסוקים במיליון דברים – לנהוג, הילדים מאחורה, הפלאפון מקדימה, הרדיו ואולי גם איזה משהו קטן לאכול. אז הם שוכחים שיש אנשים שהולכים המעבר חצייה ואפילו לא מסתכלים, או גרוע מכך – לא מסתכלים אם מגיע רכב לפני שהם נכנסים לכיכר או פונים. ואז הם מתפלאים שצופרים להם…

ותמיד אבל תמיד אאותת בפנייה או מעבר נתיב (כן, זה הצ'ופצ'יק הקטן מאחורי ההגה בצד שמאל שמפעיל את אורות האיתות) – מה כל כך קשה בלאותת? זה עניין פשוט וקל, שמאותת לנהגים מסביב שאתה מתכוון לפנות לכיוון אליו אתה מאותת. אבל כנראה שבישראל זה קשה. בכל זאת, לך תמצא איך לאותת כשביד אחת יש סיגריה, ביד שנייה פלאפון, את ההגה אתה מכוון עם הברך והילד משגע אותך מאחורה.

אני חולה הגה!

ואולי מפה הייתי צריך להתחיל. אני מסוגל לנהוג שעות על גבי שעות. מפה לשם ומשם לפה וגם לאילת וחזרה. באותו יום. אני חולה הגה, ואני חולה מכוניות. אני אוהב לנהוג על כל סוג של מכונית, אפילו המשפחתומטית המעפנה מהליסינג. אני אוהב את המהירות ואני אוהב לשלוט במכונה מברזל ששוקלת טון כאילו היא חלק ממני. יש לי כמות שעות על הכביש שלא הייתה מביישת נהג בן 60.

מחלת ההגה שלי גם הופכת אותי לנהג מיומן. אני יודע לבחון את המכונית, את מה היא מסוגלת לעשות, ומה היא לא מסוגלת לעשות – וכך אני נמנע מלהגיע לקצוות. עשיתי הכשרות נהיגה, נהגתי במסלול מירוצים, נהגתי בשבילי עפר, נהגתי בשטח טכני וקשה, וגם נהגתי בפקקי ישראל (רוב הזמן). אני משתדל לא לנהוג בפראות, למרות שלפעמים גם זה בוער בי.

שומר על המשפחה ונרגע על הכביש

מאז שאני נשוי אישתי דואגת לבקש ממני להרגע על הכביש. וזה כמעט עובד לה. זה בעיקר עובד לה מאז שנולד לנו ילד. הנוכחות של כיסא התינוק באוטו בהחלט מרגיעה לי את הרגל ואת הווריד של העצבים. בייחוד כשאתה יודע שאם אתה נוהג בחוסר זהירות, אתה מסכן את החיים של הבן שלך. זה אולי בסדר לסכן את עצמך על הכביש, אבל לא את מי שנוסע איתך (או מסביבך). זו אחת הסיבות שאני גם לא מבין את מי שמעשן ליד הילד (או במקרה הכי גרוע – באוטו סגור!) – מילא שאתה הורג את עצמך, אבל רבאק – תן לילד לנשום.

עם כל זה שאני מודע למגרעות שלי, אני גם מודע לכך שיש לי אחריות לבטיחות שלי ושל המשפחה שלי (וכל מי שנוסע איתי). אני תמיד חוגר חגורה (ומבקש ממי שנוסע איתי שיחגור, גם אם הוא מאחורה). אני תמיד אחגור את עידן כמו שצריך, גם לנסיעה של שתי דקות. אפילו השתתפתי בכנס בטיחות ילדים בדרכים כדי ללמוד על גורמי הסיכון ודרכי המניעה לשמירה על המשפחה (בעיקר בגלל מקרה מבהיל של חבר קרוב). זה גם משהו שאני לא אתפשר עליו – אני לא אהיה אחד מאלה שנתפסים עם ילד לא חגור. לא בגלל הקנס. בגלל שאני אוהב את הילד שלי.

דוגמא אישית? מקווה שכן

אז נכון, אני לא הדוגמא האישית הכי טובה לילד (בעיקר כשהוא לא איתי באוטו). אבל כשהוא כן איתי באוטו, אני משתדל לנסוע רגוע ולתת יותר תשומת לב לתנאי הכביש ולנהגים מסביב. אני נוהג לאט יותר, רגוע יותר, ונושם עמוק הרבה מאד. אני אפילו משתדל לקלל פחות, ומקווה שאצליח להמנע מזה לגמרי מתישהו. אני מקווה שהוא ילמד ממני שנהיגה היא לא רק מה אתה עושה על הכביש, אלא גם מה אחרים עושים על הכביש. את האהבה לנהיגה ולכביש הוא כבר קיבל ממני, אז נקווה שילמד ממני גם לשמור על עצמו כמו שאני שומר עליו.

למדתי לרסן את עצמי – לנהוג רגוע, לא למהר, לנשום עמוק ולתת לנהגים אחרים לאבד את עצמם לדעת. כיום אני נוהג על רכב שלא מאפשר להתפרע (ואולי טוב שכך), וזה מלמד אותי גם להיות יותר רגוע. להיות עצבני לא יעזור לי, כי מנוע 1,000 זה לא בדיוק מנוע שנותן לך להתעצבן. הוא בעיקר צורח כשמתעללים בו, וזה לא נעים. לא למנוע ולא לי. אני מאד מקווה שגם אתם מרסנים את עצמכם על הכביש. לא בשביל עצמכם.

בשביל הילדים שלכם.