כבר הרבה זמן לא כתבתי. מה זה הרבה זמן? המון! זה לא שאני לא מנסה, אני פשוט לא מצליח. תקראו לזה מחסום יצירתי, תקראו לזה בעיית כתיבה, תקראו לזה מפלצת הספגטי המעופפת אבל בסופו של דבר – הדף נשאר ריק.
ואולי כדאי שאתקן – הדף לא נשאר ריק. הדף מלא. חלקית. יש לי עשרות טיוטות. חלקן גרועות, חלקן גרועות יותר. בכל מקרה, אף טיוטה לא עוברת את הביקורת שלי. הטקסטים נראים לי נדושים מדי, או דלים מדי, או פשוט לא מסתדרים בסוף בצורה שרציתי שהם יצאו.
בהתחלה חשבתי שזו בעיה של זמן. אז פיניתי זמן. לקחתי לעצמי זמן*, ישבתי מול המחשב והתחלתי להקליד. ואז מחקתי את הכל. לקחתי מחברת ועט, חשבתי שאולי אם אעשה את זה "אולד סקול" זה יעבוד יותר טוב. וזה עבד. למשך שלוש דקות. יצאו לי עשרה רעיונות. אבל אפס רעיונות שיהפכו לפוסט טוב. כזה שיזיז בי משהו, כזה שייתן לי הרגשה שהוא מספיק טוב. כזה שיגיד לי "תודה שכתבת אותי, חיכיתי הרבה זמן לצאת". זה לא מצב פשוט. זה מצב מבאס. ואתם יודעים מה הדבר הכי מבאס בסיפור הזה? שהמחסום הזה כבר מזין את עצמו למימדים של מפלצת.
* "לקחתי זמן" – פניתי לזוגתי שתחיה וביקשתי שעה של שקט. זה עבד – קיבלתי חצי שעה של שקט.
חוסם כתיבה וחוסם עורקים
המחסום הזה כבר לא עוצר לי רק את הכתיבה. התסכול שבחוסר היכולת להוציא דברים לכתב כבר משפיע עלי במצבים נוספים. אני רוצה לשבת לכתוב, אני כבר מכין את הזמן, את הבירה ואת המחשב, אפילו מתקלח לפני כדי להיות ערני, ובסוף יוצא שום דבר. אז בהתחלה התסכול היה יוצא על פייסבוק ועל המיילים, שהייתי בוהה בהם בשעה שהייתי אמור לכתוב משהו. ואחרי זה הוצאתי את זה על עצמי ("עצמי, למה לעזאזל אתה לא מצליח לכתוב?!?!". עצמי לא ענה לי. אני חושד שאנחנו ברוגז). ואז זה תיסכל אותי בנהיגה ("על מה אני אכתוב היום? כנראה על כלום. אז בוא נעביר שעה נסיעה בתסכול מזה שאני לא אכתוב כלום"). ואז זה תיסכל אותי עם זוגתי ועם הילד ("מאמי אני רוצה ללכת לכתוב". מאמי:"סבבה. לך תכתוב". אני: "אוף, אבל אני לא מצליח לכתוב!". מאמי: "מעולה, אז יש כלים, ולקפל מייבש ולהכין ארוחת ערב". אני: " [כנראה כבר לא אכתוב היום] "). וזה תיסכל אותי בעבודה, ולפני השינה, ובזמן שצחצחתי שיניים, וכשעשיתי כלים, וכשקיפלתי את המייבש, וכשהכנתי ארוחת ערב. בקיצור, משהו היה חייב לשבור את המחסום הזה.
אז שברתי את הכלים (בערך)
אחרי חודשיים של מחסום שרק עשה לי רע, החלטתי לשבור את המחסום. ומה הדרך הכי טובה לשבור את המחסום? נכון, עליתם עלי. לכתוב על המחסום. כדי לתבל את האווירה, פתחתי יוטיוב, שמתי את break stuff של limp bizkit, ולחצתי על הכפתור של "youtube mix" (כפתור נהדר דרך אגב. בייחוד אם לא בא לך לבחור שירים או פשוט לשמוע סגנון מסויים). ככה התחלתי לשבור את המחסום. זה התחיל ברוח קרבית ("כוסאומו המחסום הזה, אני אראה לו מה זה!"), המשיך בצורה מפוייסת ("נו, בבקשה, תזוז כבר. תן לי להוציא פוסט. תן לי לכתוב. תן לי משהו!"), ונגמר בסוף במשהו באמצע. לא הכי כועס, לא הכי מפוייס, אבל כן משהו ששובר את המחסום. פוסט של כמה מאות מילים, שאולי אין לו הרבה משמעות בשבילכם, אבל שווה את העולם בשבילי.
וזה מה שאני יכול להגיד אחרי חודשיים של בצורת:
- לפעמים צריך את המחסום הזה. יש לי לפחות 15 רעיונות לפוסטים שאם אזקק אותם מספיק, ייצא מהם לא רק משהו שאני אהנה לכתוב, אלא כזה שאתם תהנו לקרוא.
- המחסום הזה השפיע עלי יותר מאשר חשבתי שהוא משפיע עלי. ולראייה, 80% לתוך הפוסט הזה שלקח לי קרוב לחצי שעה, אני הרבה יותר משוחרר ורגוע מאשר הייתי לפני שהתיישבתי לכתוב אותו.
- אין לי ספק שזה לא רק המחסום הזה, אלא הצטרפות מקרים של הרבה גורמים. חלקם תלויים בי, חלקם לא – אבל את כולם אצטרך לפתור בסוף. אז אני שמח שלפחות את המחסום פתרתי.
- זה אולי נראה לכם מוגזם, ושאני מעריך יתר על המידה את המחסום הזה, אבל הבלוג הזה הוא לא רק מקום שבו אני פוגש אתכם, הקוראים שאני מאד אוהב, אלא מקום שבו לפעמים (ובדרך כלל) אני פוגש את עצמי.
המחסום הזה הוא סימן אזהרה, ואם הוא יגיע אליכם (וכנראה שהוא יגיע אם גם אתם כותבים) כדאי שתעצרו לחשוב למה הוא הגיע. היום אני יודע שאצלי הוא הגיע בגלל כל הדברים האחרים שקורים לי בחיים, ולא בגלל חוסר יצירתיות או כי לא היה לי מה להגיד. אולי יגיע יום ואפרק את המחסום הזה לגורמים, ואז גם אני וגם אתם תדעו מה גרם לו. אבל בינתיים, כל עוד הוא נפרץ, אני רוצה לסיים את הפוסט הזה. צעד קטן לבלוג, צעד ענק לברק.
ודבר אחרון: כשתיפגשו את המחסום הזה (ואם אתם אוהבים לכתוב, בין אם זה לבלוג, למגירה או לספר הבא שלכם – הוא יגיע) תגידו לו שאתם מכירים אותי. אולי הוא יעשה לכם הנחה, כי אני סבלתי ממנו מספיק. אם הוא שכח מי אני, תפתחו את הרמקולים, תגבירו, תלחצו פליי ותגידו לו שילך קיבינימט.
ואם בא לכם לעשות כמוני, תלחצו על YouTube Mix. פריקת עצבים + נוסטלגיה = it doesn't get better than that!
