הימים הראשונים אחרי הלידה – מה עכשיו?

התינוק נולד, אז מה עכשיו?

הימים הראשונים אחרי הלידה היו סוג של טירוף חושים מבחינתי וגם מבחינת זוגתי שתחיה. הצחיק אותי להסתכל מסביב בבית חולים ולראות עשרות הורים שלפני רגע היו זוג בהריון, ועכשיו יש להם תינוק בידיים.

ההלם הראשוני – לא מפסיק לחייך 🙂

אין ספק, הימים הראשונים אחרי הלידה הם שוק. בבית החולים, קל לזהות הורים לילד ראשון (התלהבות והלם מוחלט) והורים לילד שני ומעלה (רגועים, מתנהלים בעצלתיים, מעבירים את הזמן עד השחרור). אנחנו היינו שייכים לקטגוריה הראשונה – התלהבות, שמחה, התרגשות ובמקביל – הלם מוחלט. מה עכשיו? תשעה חודשים נגמרו ברגע אחד (יותר נכון ב-12 שעות בחדר לידה, אבל מי סופר?). הלידה נגמרה ב23:30. אחרי שהילד נשלח לתינוקיה לשטיפה והתאקלמות, שני נשלחה לישון בחדר ולהתאושש, ואני – אני מצאתי את עצמי נוסע הביתה, מנסה להבין מה קרה הרגע. התינוק נולד, אז מה עכשיו?מתקלח, נזכר שיש לנו תינוק, מחייך. נכנס למיטה, נזכר שיש לנו תינוק, מחייך, ולא נרדם. כל אותו זמן אני רק חושב על התינוק החדש (שלימים יקרא עידן) ועל שני שהיתה מותשת, ואני מקווה שהיא נחה כמו שצריך. נזכר שיש לנו תינוק, מחייך, נרדם.

ההלם המשני – נלחץ ומחייך

קם בבוקר, שוטף פנים, מכין קפה, נזכר שיש לנו ילד, מחייך, ומתחיל לחשב. בשלב הזה כבר האדרנלין ירד קצת, והגיע הזמן להיות פרקטיים – יש בית לסדר, יש מוצרים לתינוק שצריך להביא הביתה, יש אישה לדאוג לה, ויש ילד חמוד ומהמם שצריך ללכת ולראות כמה שיותר מהר! מתארגן מהר, רושם לעצמי מה צריך לעשות – ללכת למוצצים לקחת את הקניות לעידן, לקנות לשני אוכל, להודיע לחברים ולמשפחה, ולנשום. אתם תצחקו, אבל אני רשמתי לעצמי הכל, כולל לנשום. ההתרגשות היתה הרבה מעבר למה שחשבתי שתהיה, ואני בלגניסט שכמוני עם הפרעות קשב וריכוז – דאגתי לאמצעי ביטחון: לרשום הכל.

במהלך שלושת הימים הראשונים אחרי הלידה, בזמן ששני "בילתה" בבית החולים אני דאגתי לתפעל את החיים כמו מבצע צבאי – מי מגיע לבקר מתי, מה צריך לארגן, מי עוזר לי להביא את הדברים, מי מנקה את הבית ומתי לעזאזל אני מבלה עם התינוק שלי (בכל רגע נתון, מלבד ביקור רופאים 🙂 ). אחרי שלושת הימים בבית החולים התחילה סאגת "צהבת הילודים", או כמו שאני קראתי לה "מתי כבר יוצאים מפה". בפועל, זה היה מרחב נשימה מאד שימושי.

שני ואני הגענו הביתה ביום ראשון בערב, עם רגשות מעורבים. אחרי התארגנות ראשונית, נרגענו והתיישבנו על הספה. נזכרנו שיש לנו תינוק, חייכנו, ואז בכינו כי הוא בבית חולים עם צהבת ואנחנו בבית. מצד שני, היה לנו זמן להתארגן – לסדר את הבית. להחליט מה שמים איפה. לבדוק אם צריך עוד משהו לעידן שלא קנינו. והכי חשוב – זה נתן לנו קצת זמן לעצמנו לפני שהחיים החדשים מתחילים.

נגמר ההלם. חיים חדשים מתחילים, והחיוכים נמשכים

שבוע לאחר הלידה, 4 ימים אחרי שהתחילה סאגת הצהבת הידועה לשמצה, ויום אחרי שהבנו שסיימנו להכין את הבית לכבוד עידן – עידן שוחרר הביתה. ואז הגיע השלב המוזר בחייהם של כל הורים – "מה עכשיו?". לפני כמה ימים היינו שנינו בבית, מחכים שעידן יגיע. עכשיו הוא פה, שוכב בעריסה, ישן או בוכה או אוכל או סתם נהנה מהתשומת לב, ואחנו? אנחנו שואלים את עצמנו – מה עכשיו?

לקח לנו יום או יומיים להכנס לשגרה החדשה. האכלה, החלפת חיתול, שינה קצרה, וחוזר חלילה. אחרי שבוע גם התחיל שלב הגזים, ואז נהיה מעניין. או שלא. מה שבטוח – משעמם לא היה לנו. בין כל הביקורים, הטלפונים, וההתרגשות – תמיד היה לנו מה לעשות.

אם אתם שואלים את עצמכם מה הפואנטה בפוסט הזה, אז אין כזו. סתם, יש כזו. הפואנטה היא שתינוק בימים הראשונים שלו הוא מכונת עיבוד – מצד אחד נכנס חלב אם או פורמולה, ומהצד השני יוצא קקי. לכם כהורים נשאר רק לדאוג לשני הצרכים האלה. אלו ימים קשים, ולוקח זמן להבין מה קורה, ואיך להתנהל, ומי עושה מה ומתי. מבחינתי, אלו היו ימים שלא הבנתי מה קורה – יש לנו ילד, אבל מלבד להתפנק עלינו (ואנחנו נהנינו מכל רגע) לא קורה כלום. זה שלב מוזר, אבל כל ההורים עוברים אותו.
תן לי יד תינוק נחמד - אבא ברק

מה עכשיו?

עידן, נכון לכתיבת הפוסט הזה, בן 3 חודשים. הוא חייכן, ומאושר וצוחק מלא. ואני יכול להגיד שעכשיו אני מבין מה השינוי שמביא ילד למשפחה. אם קודם חייכתי מלראות אותו, היום אני כבר מדבר איתו, צוחק איתו, ועושה איתו ועם שני חיים משוגעים. כן, הוא עדיין מכונת עיבוד מוצלחת מאד – אבל מכונת עיבוד שמחייכת, צוחקת ומשתפת פעולה. לקח לי חודש, אולי חודשיים, אבל עכשיו אני יודע בדיוק מה קורה. אני אבא, שני אמא, ועידן הילד שלנו. אנחנו משפחה חדשה. מסתבר שאחד ועוד אחד כן שווה שלוש!

תחייכו, תשמחו, ותחכו לגיל חודשיים וחצי בערך. ההנאה מובטחת!

פוסט זה נכלל במכת הבכורות של פרלמנט האבות ב- XNET. מוזמנים לקרוא את כל המכות – "שיעור ראשון באהבה: סיפורי בכורות של אבות"

For the English version of this post – the first days after birth – click here.

נשלח ב בדיקת אבהות - פרלמנט האבות של Xnet, הרהורים של הורים עם התגית: , , , , , ,

חג חמישי שמח 20/2/2014

חג חמישי שמח! והיום, סיכום שבוע קצר וקולע:

  • בשבת האחרונה היתה התנקשות במרכז תל אביב – מול מתחם התחנה. אני מוכן להמר שמי שהתקשר למשטרה היו מטיילים מחוץ לת אביב. לתל אביבים לא מספיק אכפת ("מה?ירו במישהו? עזוב אותך, אתה יודע איזה יובש יש?! יש'ך משהו לעשן?")
  • מפכ"ל המשטרה מתלונן שכולם מפנים אצבע מאשימה על גל החיסולים האחרון. הוא האשים את העבריינים, את הממשלה, ואת האזרחים. העבריינים מבצעים את תפקידם – הורגים זה את זה כדי לעשות כסף. הממשלה? נותנת למשטרה סמכויות נרחבות. האזרחים? עסוקים בלדווח למשטרה. והמשטרה? היא כנראה עסוקה בלהאשים את כל השאר.
  • באוקראינה יש מהומות אלימות נגד השלטון. מההיכרות שלי עם אוקראינים, או שלקחו להם את הוודקה או את הבשר. יכול להיות את שניהם. מה שבטוח, השלטון שם יתחלף לפני השלטון בסוריה.

חמישי ספורטיבי –

  • ליגת האלופות חזרה! איזה כיף. מצד שני, תסתכלו למטה ב"קטנות על אבהות". לראות משחק? פחחחחח. הצחקתם את עידן.
  • אולימפיאדת החורף – אחרי שנגמרה אליפות הקרלינג (ספורט מרתק למי שלא מכיר) זה כבר לא מעניין. בכלל אולימפיאדת חורף זה לא ממש מעניין. אולי זה מעניין את מי שיש לו חורף.

אחת קצרה על טלויזיה –

בקרוב עולה תכנית בהנחיית איתי תורג'מן שנקראת "זוג מנצח VIP". מי נמצא שם? דנה רון, רון קופמן, עופר טלקר וג'ניפר סנוקל (איזה כיף זה להגיד סנוקל!! תנסו!) ועוד. ואני שואל: באמת?!?!

ואם אתם מחפשים את כמה קטנות על אבהות – זה פה

נשלח ב חג חמישי שמח! עם התגית: , , ,

כמה קטנות על אבהות – 6

"כמה קטנות על אבהות" הוא מדור הומוריסטי שהחל כדרך לעדכן את המשפחה והחברים על מה שעובר עלינו מאז לידת הבן הבכור שלנו. המדור הינו סאטירי ומלא הומור – אין לקחת אותו ברצינות או לייחס לו חשיבות כלשהי מלבד לצחוק קצת על עצמי ועל חוויית האבהות.

אז – כמה קטנות על אבהות:

  • ככל שהימים עוברים, מתחילים להבין שטלויזיה היא מותרות כרגע. הטלויזיה בחדר השינה הפכה לאלמנט עיצובי (בקרוב מתלה בגדים LCD). הפעם האחרונה שראינו תכנית טלויזיה שלמה (שהיא לא בערוץ לולי/בייבי/וכו') היה לפני 3 חודשים בערך.
  • תינוקות הם כמו חיות ציד – הם מזהים חולשות, ומנצלים אותם. הם רוצים פינוק? בכי. רוצים לשחק? חיוך. רוצים עוד להתפנק? בכי. לך תאזן בין לחשל את הילד ללפנק אותו כשכל טעות שלך היא העתיד של הילד (על הספה של הפסיכולוג).
  • לילדים יש את המשחקים הכי כיפיים – כי הם בדמיון שלהם! איפה הימים שמטאטא היה חרב, בובות היו מדברות, וההורים לא חיפשו איך להתעלם מהילדים ושמו אותם מול מסך? תנו לילד לשחק, הוא כבר ימציא לו עולם. תנו למבוגר לשחק, הוא יחפש את השלט.

אהבתם? יש לכם קטנות משלכם? מוזמנים לחלוק איתנו בתגובות!

נשלח ב כמה קטנות על אבהות עם התגית: , , ,

ביקורת – מסעדת מו ומו – עסקית צהריים, שני הורים רעבים ועגלת תינוק

מו ומו - לוגו - אבא ברק

מכירים את זה שיש לכם מסעדה אהובה? כזו שאתם יודעים שלא משנה מתי, היא תמיד תעודד אתכם? שהרמה של המסעדה תמיד תהיה גבוהה? ושתמיד, אבל תמיד, תופתעו מהרמה של השירות, והאוכל, והיחס, והבשר, הו, הבשר? אז בשבילי זו המו ומו ברחובות.

מה כבר ביקשנו? שולחן?

אין הרבה מסעדות ומקומות בילוי שפעם אחר פעם יעמדו בציפיות שלי ושל אישתי (וגם של המשפחה המורחבת). ועכשיו, כשיש גנרל חדש למשפחה שדורש יחס ותנאים – הציפיות הרבה יותר גדולות. בשלושה חודשים האחרונים, לא פעם יצא שהגענו למסעדה וגילינו ש"יש רק שלושה מקומות לעגלות, והם תפוסים כרגע. אם תרצו, תוכלו לחכות שאחד מהם יתפנה" (באמת, מסעדת הצדף? יש מספר חניות מוגבל לעגלות? אני מקווה שנכים מקבלים יחס יותר אוהד. אבל על כך בפעם אחרת). או שאמרו לנו ש"תשמעו, פה בכל המרפסת מעשנים, וגם בחלק מהבפנים, אבל אם תרצו יש לי מקום סבבה בפינה של מסעדה" (שולחן יחיד בגודל כיסא בר, עם מיקום לעגלה באלכסון + הפרעה לסועד לידנו. וגם על כך בפעם אחרת). ואחרון – המקום שאמרו לנו "יש לנו מקום רק במרפסת. זה 4-5 מדרגות" (שכחו לציין מעבר ממש צר, שהעגלה תחסום את המעבר, ושלקבל שירות יקח רק 10 דקות – כי אנחנו בסוף המסעדה).

יש מסעדות שעומדות בציפיות

לא כך במו ומו. מאז שעידן נולד, הוא הספיק להיות במו ומו כבר שלוש פעמים. פעם אחת עם אמא שלו וההורים שלה, פעם אחת עם המשפחה המורחבת למטרת יום ההולדת שלי, ופעם אחת בעסקית צהריים עם אמא ואבא שלו (כלומר – אני ואישתי) שנעשתה למטרות מחקר לכתבה (או סתם כדי לאכול שם שוב). אני מוכרח להגיד, הילד מת על הקרפצ'ו שלהם! כבר בגיל שלושה חודשים. אז אנחנו, כהורים מודאגים, צריכים שיקבל את מנת הקרפצ'ו שלו מדי פעם, ועדיף אם תהיה מלווה בקצת אוכל יותר רציני בשבילנו.

מו ומו - לוגו - אבא ברקהמו ומו ברחובות היא מוסד ותיק. מאד ותיק (מ1984, רשום על התפריט שלהם 🙂 ), ועוד יותר מפתיע מכך שהוא ותיק – זה מקום שמעולם לא התאכזבתי בו. תמיד מוגש אוכל טרי, טעים ואפילו, אם אהיה קצת סנטימנטלי, מרגש. התפריט שלהם מגוון יחסית, ותמיד יש ספיישלים בנוסף לתפריט. ממנות הספיישל תמיד זכור לי הנתח קצבים, שלבסוף זכה לקבל מקום של כבוד בתפריט. והאמת? הגיע לו, לנתח קצבים.
בדרך כלל אנחנו מזמינים מקום מראש, בייחוד כי אנחנו מגיעים בשישי בערב. הפעם, החלטנו להפתיע אותם – להגיע לעסקית, בחמישי בצהריים, ולא רק זאת – גם עם עגלת תינוק! (מוזיקה מסרט אימה בבקשה). אז יום חמישי, שעה 15:15, אני וזוגתי מגיעים לפתח המסעדה עם עידן בעגלה. להפתעתנו (האמת שלא ממש), המקום מלא. יש שולחן חופשי פה ושם, אבל יחסית לשעת צהריים ביום עבודה – בהחלט מלא יותר משחשבנו. ניגשים למארחת, שמצביעה על שולחן, שלצערנו – אין מקום לעגלה לצידו.

מו ומו - סלט ולחם - אבא ברק

העסקית במו ומו מגיעה עם סלט ולחם

הערה קלילה, חשיבה מחדש, ושולחן של ארבעה מוקצה לשני אנשים פלוס עגלה. אין הרבה מקומות שיוותרו על שני המקומות הנוספים בשולחן, בטח שלא בשעת עומס, ועל כך המו ומו כבר קיבלו נקודת זכות.

הגענו בגלל העסקית, נהנינו בגלל השירות

אם כבר הזכרנו את עניין העסקית – למו ומו יש עסקיות בימים ב'-ה' (יום שבת וראשון סגור, השף עם המשפחה והבשר מגיע טרי ביום שני) בשעות 12-16. תפריט העסקית די מגוון, ונע בין 62-140 שקלים לעיקרית עם תוספת, כולל לחם, חמאה, זיתים וסלט עלי חסה (עם בצלים ורוטב ויניגרט מעולה). בנוסף, יש מנות ראשונות במחיר מיוחד (אמרתי כבר שעידן מת על הקרפצ'ו?) ושתייה חריפה לאילו מאיתנו שבאו לסגור איזו עסקה. מכיוון שעידן ביקש קרפצ'ו, וגם אמא שלו רצתה, הזמנו קרפצ'ו לראשונה (34 שקלים), ולעיקריות הוזמנו שניצל עם צ'יפס (היא) והמבורגר עם ביצת עין ופירה (אני). שתי העיקריות מתומחרות במחיר סביר בהחלט של 62 שקלים למנה. כדי להרטיב את הגרון הוזמנו, בנוסף לבקבוק המים שהונח עם ישיבתנו בשולחן, גם שני בקבוקי קולה זכוכית (בטמפרטורת שתייה קרירה שהתאימה לחום בחוץ).

מו ומו - קרפצ'ו - אבא ברק

הקרפצ'ו של המו ומו – יאמי!

תוך פחות משתי דקות מההזמנה, התחילו לזרום לשולחן מנות. הלחם, הסלט עלי חסה של העיסקית, וגם הקרפצ'ו. אם יש משהו שהוא קונצנזוס אצלנו במשפחה, זהו הקרפצ'ו – אני ושני אוהבים קרפצ'ו, במיוחד באיכות גבוהה. ושל המו ומו – אף פעם לא מאכזב. הערה קטנה כן יש לי – אחרי שאוכלים שם בערב ומקבלים צלחת ענקית של קרפצ'ו, הצלחת של העסקית צהריים קצת מאכזבת. לחם חם וטרי, חמאה איכותית, בשר נא פרוס דק – פתיחה מושלמת לסופשבוע. הסלט גם כן מתגלה כטרי, טעים (בעיקר בזכות הבצלים והויניגרט) וכבן לווייה לא רע בכלל לקרפצ'ו. בגלל שאני ואישתי התלהבנו מהקרפצ'ו, אכלנו את כולו ולא השארנו לעידן. עידן מאד התאכזב:

מו ומו - עידן מגלה שהקרפצ'ו לא בשבילו 2 - אבא ברק

עידן מגלה שהקרפצ'ו נגמר, ושהוא יסתפק בנוטרילון

המלצרית, שלאורך כל הזמן שהיינו במסעדה הייתה מאד קשובה ודאגה לנו (וגם דאגה לשלוח קריצות לעידן), מילאה לנו את הלחם, ומיד כסיימנו עם הקרפצ'ו – פינתה את השולחן והכינה אותו לקראת העיקריות. כמה דקות לאחר מכן (וכמה עלי חסה מהסלט לרענון החך) הגיעו העיקריות. השניצל של שני היה בגודל מרשים לכל הדעות, והגיע מלווה בקישואים ותוספת של צ'יפס. ההמבורגר הגיע במלוא הדרו בלחמניה, עם ביצת עין חצי נוזלית מעליו, ועם ליווי של חמוצים, עגבניה, וחסה.
מו ומו - ההמבורגר - אבא ברקמו ומו - השניצל  - אבא ברק

אז איך הטעם?

כמו תמיד במו ומו – טעים. ההמבורגר דחוס ובשרני, אבל לא יותר מדי. השניצל דק אבל לא דק מדי ומאד מאד פריך (עד כדי כך שיש קראנצ' בכל ביס). הפירה היה סתמי, ולמען האמת גם קצת אכזב – קצת גושים, קצת קשה, ובאופן כללי – די מיותר. הצ'יפס הוא צ'יפס שאנו מכירים מביקורים רבים במו ומו – ריבועים קטנים של תפוחי אדמה מטוגנים עד להשחמה ופריכות. טעים והרבה יותר מוצלח מהפירה. בהחלט בחירה מוצלחת גם שלי וגם של שני.

מכיוון שהייתי עייף קלות אחרי האוכל, הזמנתי אספרסו כפול (טעים, רגיל, מריר. כמו שאני אוהב). בנוסף לאספרסו שלי, הוגש לשולחננו גביע ובו גלידת וניל אמריקאית תוצרת המו ומו בציפוי קרמל ופירורי לוטוס. גלידה מתוקה (כמעט מדי), עם טעם מעולה, שהתאימה מאד לקפה שלי. את הגלידה לא סיימנו, בגלל המתיקות הגבוהה שלה.

מו ומו - לקינוח - קפה וגלידה

מו ומו – לקינוח – קפה וגלידה

באמת שהכל טוב. כמו שאישתי אמרה – המסעדה הכמעט מושלמת

ניסיתי לחפש דברים רעים לרשום על המו ומו, כי ביקורת שהיא רק חיובית היא לא אמינה. יכול להיות שאם הייתי מגיע בערב, היה לי משהו לרשום על המחיר (למרות שאם הגעת למו ומו בערב, אתה יודע שהמחיר בהתאם לאיכות). חיפשתי בשירותים אם יש משהו רע לרשום. לא. שירותים נקיים, מסודרים ואפילו יש שם "סוג של" משטח החתלה למקרה הצורך. אז בחנתי את השירות של המלצרים – קראתי למלצרית אחת, ואז למלצרית השנייה – ושתיהן הגיבו באדיבות ובמהירות. בפעמים הקודמות בדקתי גם את איכות הטבחים והקשב לבקשות מיוחדות – גם שם הכל היה כמו שצריך. ביקשתי מים חמים לחמם בקבוק לעידן (כי הקרפצ'ו נגמר) והם הגיעו תוך 2 דקות. ביקשתי חשבון, ואמרתי לעצמי שבטח עכשיו אופתע לרעה. בכל זאת, הזמנו 2 עיקריות, ראשונה, שני בקבוקי שתייה, קפה וקינוח.

אז לא. גם פה הופתעתי. החשבון היה 185 ש"ח. לזוג. במסעדה ברמה גבוהה מאד. לארוחת צהריים. יש לציין, שאת הגלידה קיבלנו על חשבון הבית ושווייה הוא 28 ש"ח. כך שבפועל, הארוחה שלנו עלתה 213 ש"ח. אז נכון, זו לא העסקית הכי זולה בעולם. אפשר למצוא עסקיות זולות יותר שמציעות את אותו דבר. את אותו דבר אבל לא באותה איכות. אם כבר עסקית צהריים שהמטרה שלה זה להנות, אז במו ומו.

בעד: אוכל ברמה גבוהה מאד, במסעדה שאינה מפשלת אף פעם.
נגד: באמת שאין. אם אני חייב להיות קטרן, אז בחוץ במרפסת מעשנים וקשה למצוא חנייה באיזור של המסעדה, בייחוד באמצע שבוע. ובחנייה שכן יש, קצת קשה לעבור עם העגלה אם מישהו חונה עקום. אבל באמת שזהו.
ומה שביניהם: שירות קשוב, יחס חם ושף שמסתובב בין הסועדים לוודא שהכל בסדר הם לא דבר מובן מאליו. באמת שכל הכבוד להם.
* עדכון קטן לאחר ביקור נוסף במסעדה בערב: היינו במסעדה כ-14 איש. אחת מהן רגישה ללקטוז ולגלוטן (בעברית – חלב וקמח). היה מאד קשה למצוא לה מה היא יכולה לאכול מהתפריט. אני בטוח שניתן לעשות שינויים קלים, ןלהתאים מנה או שתיים גם לרגישים לחלב וגלוטן.

אם עוד לא הייתם – מומלץ מאד לבקר שם לפחות פעם אחת:
מסעדת מו ומו
הרצל 177, רחובות
053-7103103
ולהזמנת שולחן או היכרות עם התפריט: http://www.rest.co.il/sites/default.asp?txtrestid=5663

וכמובן, ממליץ לכם לקרוא גם את ההמלצות של חברי לפרלמנט על מסעדות שאוהבות ילדים:

>>> ינון רטיג מספר על החוויה של ללכת עם הילדים למסעדה – לא כולל שירות
>>> עומר להט – מסעדת BBB – ,,צ'יפס… וקטשופ… ושניצל!"
>>> גבריאל ויינמן – אבא מבקר: מסעדת מו ומו, רחובות
>>> דוד שמעון – יוסף החומוסייה, פרדס חנה – עם ילדים
>>> טל חן – עונג שישי, קפה גרג, מודיעין
>>> אשר יזדי – משפחת יזדי יוצאת לאכול במסעדת קינג ג'ורג', רח' המלך ג'ורג', תל אביב.
>>> אליסף יעקב – הטוב, הרע והמכוער, ביקורת על וופל פקטורי, ירושלים.

לדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של Xnet, הקליקו כאן
להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן

נשלח ב בדיקת אבהות - פרלמנט האבות של Xnet, מחוץ לבית עם התגית: , , , ,

שבת בבוקר, יום יפה. אז נצא מהבית?

20140222-121227.jpg

כל מי שדיבר איתנו על השינוי שיהיה לאחר שיוולד ילד, אמר שאחרי הילד הראשון אין הרבה שינוי. רוצים ללכת? הולכים. רוצים לאכול? אוכלים. רוצים לישון? ישנים. רוצים לצאת למסעדה? יוצאים. מה ששכחו לספר לנו הוא שצריך להקדיש זמן להתארגן, צריך להכין מראש אלפי פריטים קטנים בתוך תיק שאין לו סיכוי להכיל את הכל, ובסוף, אם במקרה קבענו עם אנשים אחרים, גם להודיע שאנחנו מאחרים..

מאמי, תכין את התיק! שמת חיתול? וטיטול? ומוצץ? וארנק? ובקבוק? ואוכל?

החלק הכי נורא בלצאת מהבית הוא החצי שעה שלפני היציאה. אני עוד לא לבוש, אישתי עוד מייבשת את השיער, והילד החליט שבא לו לקום עצבני. אז מתחילים להתארגן באופטימיות.הפעם נצא בזמן. הפעם נתארגן מראש, הפעם נתארגן מוקדם יותר. ואז מגיעה המציאות ומסדר היציאה מהבית.
מסדר יציאה מהבית
בכל יציאה מהבית יש מסדר. המפקדת מסיימת להתארגן ומגיעה במלוא הדרה, עובד הרס״ר מרים את הרס״ר הקטן על הידיים, עומדים ליד הדלת ועוברים על רשימת מלאי הכרחית: חיתול? טיטול? יש. בקבוק? יש. אוכל? יש. מוצץ? יש. ארנק? עלי. נעליים? ידעתי ששכחתי משהו. דיאורדורנט? ידעתי ששכחתי עוד משהו. הילד? על הידיים כבר ממקודם. טוב, אז מוכנים לצאת. פותחים הדלת, יוצאים, יורדים במדרגות, מגיעים לאוטו ואז: מאמי הבאת את (דבר קטן כלשהו שממש לא חשבתי שהוא חשוב)? לא. עולה למעלה, מביא את מה שנשכח, חוזר לאוטו. יוצאים לדרך!

אז ניסינו להקדים תרופה לעיכובים

אני(שעתיים לפני שצריך לצאת): מאמי, אולי נתחיל להתארגן? מה צריך להכין?
היא: לא צריך להתארגן כל כך מוקדם. נתחיל להתארגן עוד שעה.
אני (שעה וחצי לפני יציאה): מאמי, מתי הילד אכל? הוא עוד צריך לאכול לפני שנצא מהבית?
היא: כן תכין לו אוכל. ותתחיל להכין את התיק.
אני (שעה לפני יציאה, מאכיל את הילד): מאמי, את מתארגנת? צריך לצאת עוד מעט.
היא: אני במאמאזון, תיכף, מצחיק פה!
אני (45 דקות לפני יציאה): מאמי, אני עוד צריך להתלבש. וצריך להחליף לעידן, ורגע, את עוד לא לבושה?!
היא: אין לי מה ללבוש!
ומכאן כמובן שאתם כבר יודעים איך זה נמשך – שנינו בלחץ, הילד עובר מיד ליד ולעריסה, דברים נזרקים לתוך התיק, מחליפים לפחות שלוש תלבושות (האישה והילד. אני עם מה שהיה ראשון בארון) ובסוף וצאים באיחור אופנתי של חמש דקות עד חצי שעה.
[45 דקות מאוחר יותר]
אני: מוכנה?
היא: שתי דקות.
אני (אחרי חמש דקות): יצאנו?
היא: עוד דקה.
היא (אחרי חמש דקות לפחות): יאללה יצאנו?
אני: שתי דקות, אני רק מסיים את השלב בקנדי קראש (כי בכל זאת צריך להעביר את זמן ההמתנה).

אז הפנמנו

אנחנו מהבית לא נצא בזמן. למה לכעוס על עצמנו אם גם ככה זה לא יקרה? אז אנחנו מתארגנים בקצב שלנו, בלי לחץ ועדיין יוצאים באותו זמן – עיכוב של חמש דקות עד חצי שעה. אז אם אתם אלו שקבענו איתם, מתנצלים מראש. ובכל מקרה, תמיד האחריות היא של ההורים, אבל התירוץ הוא הילד. הוא ישן, הוא היה צריך לאכול, הוא נורא בכה ואנחנו הרגענו אותו, או התירוץ האהוב עלינו ״הוא פשוט לא הצליח לבחור מה ללבוש״ 🙂

ותודה ליובל אדם על ההפניה לסרטון הנהדר והמאד מצחיק – איך זה לצאת מהבית עם ילדים:

נשלח ב הרהורים של הורים, מחוץ לבית עם התגית: , ,