יש בוס אחר – לא כל הבוסים דורשים שתעבוד ותעבוד ותעבוד, חלקם גם מבינים את הצורך להיות הורים, אבות, אמהות ואת הרצון להיות עם הילד שלך. לרוב בשוק העבודה הורים מאבדים נקודות מול מעסיקים – המעסיק רוצה עובד מחויב ב- 120%, ולא רק 100%, וילד רק מפריע בסיפור הזה. במקרה שלי – הבוסים רק תמכו. אז קודם כל – תודה. ודבר שני – בוס שלא יתמוך ויבין – כנראה לא יהיה הבוס שלי.

זהירות אבא טרי!

כשהודעתי לבוס שלי ששני בהריון, הוא היה מאושר. באמת. שמח בשבילי, בשביל שני, בשביל הילד שהולך להגיע. הוא לא הביע פחד ולו הקטן ביותר מהעובדה שחצי שנה אח"כ ישנו סיכוי גדול שיחסי העבודה ישתנו. אני חששתי שהעבודה תקשה עלי להיות אבא, ושהאבהות תקשה עלי לעבוד. במבחן התוצאה – בינתיים אני מתמודד די טוב, יחסי העבודה השתנו רק מעט, ואני יכול להגיד – אני עובד אפילו יותר טוב – לא רק בגלל שאני מאושר מהחיים החדשים כמשפחה, אלא בגלל שאני לא צריך לחשוש "מה יקרה אם". מה יקרה אם הילד חולה, מה יקרה אם שני תצטרך שאהיה בבית, מה יקרה אם יהיו הפתעות.

כדי שתבינו את מצבי טרום האבהות טוב יותר – סקירה קצרה: אני עובד כשכיר בחברה קטנה, אני מורה לאנגלית (פעם בשבוע) לילדים, אני עצמאי שעוסק בייעוץ ואסטרטגיה שיווקית ועסקית. אני מנסה להיות בעל ובן זוג תומך ואוהב (ורק שני תוכל להגיד אם אני מצליח), ולכן בתוך כל הזמן שאני משקיע חשוב לי גם לפנות זמן בשביל אישתי היקרה. כל זה היה טרום הלידה, וממשיך גם עכשיו. העניין הוא, שבתוך כל העומס הזה, עכשיו אני גם אבא. ולא סתם אבא, אלא כזה ששואף להיות מעורב בחיים של הילד. אני רוצה ששני לא תחשוש להשאיר אותי עם הילד. אני רוצה שעידן ידע שאבא היה שם, נמצא בכל רגע, ותמיד יהיה שם בשבילו.

חודשיים וחצי של הורות, מעט הפתעות, הרבה תמיכה

עד עכשיו עידן היה בריא (חמסה חמסה חמסה), ולא היו איתו כמעט בעיות או הפתעות. תוסיפו לזה את העניין ששני בחופשת לידה, ואתם בטח אומרים – מה הוא יודע על להיות אבא ולהתמודד עם המעסיק? אז נכון – עד עכשיו החיים שלי תותים, ועוד כמה חודשים כששני תחזור לעבודה בטח הכל יהיה אחרת. אבל, וזה אבל גדול, כשאני משווה את עצמי לאבות אחרים, המעסיקים נתנו לי יותר חופש.
רוצים דוגמאות? בבקשה:
ביום של הלידה הייתי אמור להיות בעבודה. הצירים התחילו בלילה, ובבוקר כבר הבנו שהלידה בדרך. לעבודה אני כבר לא אגיע. שתי הודעות קצרות, אחת לבוס בעבודה, אחת למנהלת של הבי"ס לאנגלית. שתי תשובות – "שמחים בשבילך, שתהיה לידה קלה ותעדכן כשיגמר". האם כל המעסיקים היו מתנהגים כך? יכול להיות. אבל מה שקרה לאחר מכן הוא החלק שהפליא אותי.

קודם כל, לבוס שלי היה ברור שבימים הקרובים לא אגיע לעבודה. מלבד כמה טלפונים קטנים לבירורים, אפס הטרדות. דבר שני, כשהודיעו לנו שעידן נשאר בבית חולים, התקשרתי להודיע לבוס. התשובה? "תיקח כמה זמן שאתה צריך. אם אתה יכול, תנסה להתעדכן מהבית, אבל הבריאות של הילד יותר חשובה וחשוב שתהיה שם בשבילו ובשביל שני". לשם השוואה, חבר שנולד לו ילד זמן מה לפני קיבל טלפון אחרי יומיים מהלידה – "אתה צריך לחזור לעבודה מחר. אין מה לעשות. לקחת שני ימי חופש, אבל עכשיו צריך לחזור לשגרה". את הטלפון של "מתי תחזור לעבודה" אני קיבלתי רק אחרי שבוע בבית, וגם אז זה היה רק כדי לרמוז שאגיע אחרי הסופשבוע..

בסופו של יום, חזרתי לשגרה אחרי עשרה ימים. במהלך העשרה ימים האלה עבדתי מהבית כשיכלתי, הגעתי למשרד לשעתיים או שלוש כשיכלתי, אבל בסה"כ – התמיכה היתה גדולה. כמה מעסיקים אתם מכירים שהיו מורידים לכם רק שני ימי חופש על עשרה ימים? כמה מעסיקים היו נותנים לעובד את החופש לתמוך באישתו המתאוששת ולהיות עם בנו בימיו הראשונים, בלי לזעוף או לעקוץ על החופש? יותר מזה, שבועיים אחרי החזרה לעבודה עשינו פדיון הבן לעידן. אני ביקשתי יום חופש. והבוס? רק רשם את התאריך ואמר – "המון מזל טוב".

בחודשיים האחרונים עידן לא היה חולה, אבל מדי פעם לא הסכים לישון בלילה. שני אמנם בחופשת לידה, אבל זה לא אומר שכל הנטל צריך להיות עליה. אז היו לילות שהייתי ער, ולילות שהיא הייתה ערה ובבוקר הייתה מותשת. אז לפעמים, נשארתי בבית לעזור לה. והבוס? רק ביקש שאני אודיע כשזה קורה, שאני אעבוד מהבית כמה שרק אוכל, ושאם יש דרך לעזור – שאגיד.

יש מעסיקים אחרים

בשוק העבודה הישראלי (והשמועה אומרת שגם בחלקים מהעולם) קשה לשמור על איזון בית עבודה. קשה לבחור להיות בבית, כשאתה יודע שבזה תלוי הקידום הבא שלך, או ההעלאה במשכורת, או אפילו הוקרת תודה על העבודה שלך. תפתחו לוחות דרושים ותעברו על משרות – כבר בשלב הדרישות מצוין "משרה מלאה + שעות נוספות". זו מכבסת מילים מהממת של "אם אתם הורים, אתם לא תראו את הילדים, ועדיף שלא נדע שאתם הורים בראיון". אז נכון, אסור לשאול בראיון, ואסור להפלות, והיית מצפה ממעסיקים לגלות הבנה להורים – אבל לא אצל כולם זה קורה.

בחו"ל מעסיקים כבר הבינו שעובדים עם זמן פנוי כדי להיות הורים, להיות בני זוג, או סתם לבלות – הם עובדים הרבה יותר יעילים. היום יש מעסיקים שסוגרים את הגישה לאי-מיילים של החברה לכניסה מהבית – כדי שעובדים כבר לא יעבדו מהבית אחרי שעה מסוימת – אלא יפנו זמן לעצמם ולמשפחה. ההבנה מצד המעסיקים שאיזון בית עבודה הוא חשוב (ויותר מכך – רווחי לחברה ומשפיע על יעילות העובד) מחלחלת לאט לאט לחברות הגדולות, ויקח הרבה זמן עד שזה יחלחל לכל המעסיקים במשק.

אני קודם כל אבא ובן זוג, וגם מעסיק צריך להבין את זה

אני עובד מסור. אני משקיע שעות נוספות כשצריך, אני נותן את כולי בעבדה, אני תמיד יוזם וחושב על תחומי אחריות נוספים ומטלות נוספות שאני יכול לבצע בעבודה. אני תמיד עומד ביעדים, ואף עובר אותם. ואת כל זה אני עושה גם היום אחרי שהפכתי לאבא. אני יוצא מהמשרד בשעה מוקדמת ורוב המעסיקים לא יבינו את זה, וחבל שכך. הבחירה של מעסיקים להסתכל על "מי סוגר את האור אחרון במשרד" במקום על נתוני תפוקה היא פגם, וצריך לתקן אותו. הדרישה המוזרה לעבוד כמות שעות מטורפת, לא לראות בית, והכל כדי שיחשבו שאתה עובד – היא זו שפוגעת בנו. אפשר ורצוי לאפשר לעובדים לצאת מוקדם מדי פעם ("יום המשפחה השבועי" אם תרצו), אפשר ורצוי להבהיר לעובדים שהעבודה שלהם לא תלויה בכמות השעות במשרד ולמדוד את התפוקה והתפקוד, ואפשר פשוט להבין – הורים מאושרים עובדים טוב יותר.

במה אתם מאמינים? יש בוסים כמו שלי? או שיצא לי בטעות? ואל תדאגו, אני יודע שלא כל הבוסים כאלה. חברים שלי בפרלמנט סיפרו לי, ואני אשמח אם תקראו את מה שיש לפרלמנט להגיד במדור בדיקת אבהות בXNET.

כל הפוסטים של השבוע:

>>> הצד החיובי של הפרדוקס איזון-עבודה-הורות / אסף רותם 

>>> אבא הלך לעבודה / טל חן

>>> עובד לשם שינוי / ינון רטיג

>>> מי הבוס? / עומר להט

>>> Daddy Day / דוד שמעון

>>> אבא הלך לעבודה / אשר יזדי  

 >>> עבדו עלי בעיניים / אליסף יעקב  

>>> אבא הלך לעבודה / גבריאל ויינמן 

>>> יובל אדם – חרא אבא או חרא עובד 

>>> עבודה VS אבהות / כפיר לב סיני

איפה אבא? פוסט על האבהות ותפיסת החברה, שמנסה למצוא תשובה לשאלה למה כשאבא לא נמצא זה ברור לכולם, אבל כשאמא חסרה – משהו פה לא בסדר. אני שומע את הסיפורים מאבות שונים ובמקומות שונים – הם מרגישים את הסביבה שבודקת אותם, שמנסה להבין איפה האמא. כשאבא עם הילד, כולם שואלים איפה אמא. וכשאמא עם הילד? כולם יודעים איפה אבא,ואין בכלל שאלות. למה אף אחד לא שואל את האמא – איפה אבא?

סיפור שהיה כך היה

לפני כמה שבועות הלכנו זוגתי ואני לקניון עם חברים. לקחנו את עידן הקטן איתנו כמובן. זוגתי שתחיה נכנסה לאחת החנויות, וכך יצא שאני טיילתי עם עידן על הידיים למשך עשר דקות. כל מבט שזיהה תינוק קטן בידיו של גבר, לווה מיד אחריו בחיפוש קצר מסביב לראות איפה האמא. מסתבר שאבא אינו יכול לדאוג לבנו בן החודשיים, אם אין אמא שמלווה אותם בקניון.

המבטים החוקרים שחיפשו את האמא, והפליאה בכך שאני לבדי עם פעוט קטנטן, היו מעין חותמת בשבילי – הסביבה אינה מוכנה לקבל אבא מעורב. אם אמא היתה מסתובבת לבדה עם הילד, הכל בסדר. אם אבא לבד עם הילד – צריך להתחיל לדאוג!

אני אבא, ואני נמצא פה

אז קודם כל, תנו לי להרגיע אתכם – אני מסתדר מצוין עם עידן, ושני סומכת עלי כשאני איתו. אני נשאר איתו לבד לפחות פעם בשבוע, ומה אתם יודעים: אני מסתדר מצוין, תודה ששאלתם. אני גם די בטוח שיש עוד אבות כמוני, שסובלים את המבטים המתנשאים, החושדים, החוששים – מה יעלה בגורלו של הילד הזה. וכמובן תמיד אני מחכה לראות מי חושב את המחשבה הכי מצחיקה – הוא אבא חד הורי או גיי?

אני רוצה להבהיר – היחס לגברים ונשים שונה בכל תחומי החברה ובכל סביבה, וכן – יש קיפוח של נשים. אבל בעוד הדרת נשים היא נחלת הציבור החרדי/דתי (או לפחות חלקו), הדרת אבות היא נחלת כלל החברה – נשים, גברים,ילדים, וכל מה שביניהם. לא רק שאבא אינו חלק מרכזי במשפחה, אלא הוא בחזקת נעלם. בדור של ההורים שלנו, כשאבא היה מפרנס ומחנך, זה היה נכון. היום? הגיע הזמן לעדכן את הפרדיגמה.

הפרסומות כמשל

מי ראה לאחרונה אבא שמופיע בפרסומת כאבא מתפקד ופעיל? בחו"ל אבות הם כבר חלק פעיל מהחיים של המשפחה ולכן גם בפרסומות כבר פונים אליהם, ובארץ? בארץ אמא יודעת יותר טוב מכולם (ותודה לך אבקת מרק של אסם), רק אמא יודעת לנקות (כי אבא לא יוצלח. ותודה לכם חברת סנו וגם ניקול), אמא שומרת על התזונה של הילד (נוטרילון? סימילאק? מטרנה? כולם פונים לנשים), אמא מקלחת את הילדים, ועוד ועוד דוגמאות יש בעניין הזה. ובפועל? מרק עוף אני מכין מעוף אמיתי, אני דואג לנקות את הבית, אני מאכיל את הבן שלי וחשוב מכל – אני עושה קניות לבית!

ואם חשבתם שזה נגמר בפרסומות, אז לא. זה קורה בטיפת חלב ("איפה האמא? לא הרגישה טוב? אתה בטוח? אפשר אולי להתקשר אליה? או שיש לך תעודת זהות?"). זה קורה במשרדי ממשלה ("לרשום את הילד? רק בנוכחות האם. מה זאת אומרת היא לא יכולה לקום מהמיטה כי היא ילדה לפני יומיים? אז כשהיא תוכל לבוא, תלכו למשרד הפנים הקרוב"). זה קורה במקומות עבודה ("אז מה אם נולד לך ילד? אתה האבא. אין חופשת לידה לאבות. תחזור לעבודה!"). זה קורה בכל מקום.

אני לא אמא, לא רוצה להיות אמא, ולא יכול להיות אמא

אני לא רוצה להיות אמא. אמא יש רק אחת, וכבודה הוא גדול. היא סחבה את התינוק 9 חודשים. היא מטפלת בו בחופשת לידה בזמן שאני עובד (וכן, הייתי מוכן להתחלף איתה ואפילו הצעתי). היא כנראה תעבוד פחות ממני, ותראה אותו יותר. אבל זה רק בגלל שאני לא יכול. לא יכול בגלל הסביבה, בגלל החוק, בגלל שבסוף – מישהו צריך להביא כסף הביתה, ואישתי לא תוותר על התענוג שבלבלות עם הילד הרבה זמן. ואני? אני לגמרי מבין אותה ותומך.

יחד עם זאת אני רוצה להיות שם! לא רוצה להיות פה, במשרד. לא רוצה לחכות בחוץ בטיפת חלב. לא רוצה לראות פרסומות ולחפש את אבא. לא רוצה לתת לילדים שלי להרגיש שאבא שווה פחות. והכי אני לא רוצה, שיתייחסו אלי כאילו אני שווה פחות.

רוחות של שינוי

במהלך השנים האחרונות מורגש שינוי מהותי בתפקידו ותפקודו של האבא במשפחה – יש יותר אבות מעורבים, יש יותר אבות שמניחים את העט לטובת זמן איכות עם הילדים, ויש אבות, שתאמינו או לא, מכירים את הילד שלהם לפחות כמו האימא.

יש לנו עוד דרך ארוכה לשוויון בין האבא לאמא. מחקרים מוכיחים שגם כשאבות לוקחים על עצמם את תפקיד גידול הילדים, הסביבה ואפילו הם עצמם תופסים את התפקיד כ"אמהי" ולא כתפקיד הורי. הוא לא אבא מעורב, הוא "תחליף אמא". השינוי הזה הוא קשה תפיסתית, ואין ספק שיקח לו זמן לחלחל לכל שכבות החברה, אבל השינוי בהחלט מורגש.

אז אם אתם מובילי דעה, קובעי מדיניות, קופירייטרים של פרסומות – אני אבא, ואני פה. באמת. וכמוני יש עוד הרבה. תנו לנו את הכבוד שמגיע לנו, ואנחנו ניתן כבוד חזרה. אנחנו לא סוג ב', אנחנו לא בחזקת נעלם. אנחנו כוח צרכני גדול (ובעל אצבע על השאלטר), אנחנו כוח עבודה גדול (אז תנו לצאת הביתה ולראות את הילד), ואנחנו רוצים להראות לאבות אחרים שיש עוד דרך להיות הורה.

והערת סיום – לאמהות שביניכן – תנו לאבות יותר אחריות. הם יהנו מזה. הם יאהבו את זה. אתן תרגישו שיש לכן שותף, ולא רק נושא כלים. זה משתלם לכולם, ובעיקר לילדים שלכם.

ולמי מכם שרוצה לראות כמה האבות לא מוצלחים בפרסומות, הנה מדגם מייצג:
אבא לא רוצה לנקות, אמא כן:

אמא לא מתפשרת. כנראה שאבא כן:

ומי יוצא מוקדם מדי לעבודה ועושה צחוק מהילד? אבא!

מי מכיר את הילדים יותר טוב מכולם? גם יותר מאבא? מי מכין מרק מאבקה? בטוח לא אבא.