יש בוס אחר – לא כל הבוסים דורשים שתעבוד ותעבוד ותעבוד, חלקם גם מבינים את הצורך להיות הורים, אבות, אמהות ואת הרצון להיות עם הילד שלך. לרוב בשוק העבודה הורים מאבדים נקודות מול מעסיקים – המעסיק רוצה עובד מחויב ב- 120%, ולא רק 100%, וילד רק מפריע בסיפור הזה. במקרה שלי – הבוסים רק תמכו. אז קודם כל – תודה. ודבר שני – בוס שלא יתמוך ויבין – כנראה לא יהיה הבוס שלי.
זהירות אבא טרי!
כשהודעתי לבוס שלי ששני בהריון, הוא היה מאושר. באמת. שמח בשבילי, בשביל שני, בשביל הילד שהולך להגיע. הוא לא הביע פחד ולו הקטן ביותר מהעובדה שחצי שנה אח"כ ישנו סיכוי גדול שיחסי העבודה ישתנו. אני חששתי שהעבודה תקשה עלי להיות אבא, ושהאבהות תקשה עלי לעבוד. במבחן התוצאה – בינתיים אני מתמודד די טוב, יחסי העבודה השתנו רק מעט, ואני יכול להגיד – אני עובד אפילו יותר טוב – לא רק בגלל שאני מאושר מהחיים החדשים כמשפחה, אלא בגלל שאני לא צריך לחשוש "מה יקרה אם". מה יקרה אם הילד חולה, מה יקרה אם שני תצטרך שאהיה בבית, מה יקרה אם יהיו הפתעות.
כדי שתבינו את מצבי טרום האבהות טוב יותר – סקירה קצרה: אני עובד כשכיר בחברה קטנה, אני מורה לאנגלית (פעם בשבוע) לילדים, אני עצמאי שעוסק בייעוץ ואסטרטגיה שיווקית ועסקית. אני מנסה להיות בעל ובן זוג תומך ואוהב (ורק שני תוכל להגיד אם אני מצליח), ולכן בתוך כל הזמן שאני משקיע חשוב לי גם לפנות זמן בשביל אישתי היקרה. כל זה היה טרום הלידה, וממשיך גם עכשיו. העניין הוא, שבתוך כל העומס הזה, עכשיו אני גם אבא. ולא סתם אבא, אלא כזה ששואף להיות מעורב בחיים של הילד. אני רוצה ששני לא תחשוש להשאיר אותי עם הילד. אני רוצה שעידן ידע שאבא היה שם, נמצא בכל רגע, ותמיד יהיה שם בשבילו.
חודשיים וחצי של הורות, מעט הפתעות, הרבה תמיכה
עד עכשיו עידן היה בריא (חמסה חמסה חמסה), ולא היו איתו כמעט בעיות או הפתעות. תוסיפו לזה את העניין ששני בחופשת לידה, ואתם בטח אומרים – מה הוא יודע על להיות אבא ולהתמודד עם המעסיק? אז נכון – עד עכשיו החיים שלי תותים, ועוד כמה חודשים כששני תחזור לעבודה בטח הכל יהיה אחרת. אבל, וזה אבל גדול, כשאני משווה את עצמי לאבות אחרים, המעסיקים נתנו לי יותר חופש.
רוצים דוגמאות? בבקשה:
ביום של הלידה הייתי אמור להיות בעבודה. הצירים התחילו בלילה, ובבוקר כבר הבנו שהלידה בדרך. לעבודה אני כבר לא אגיע. שתי הודעות קצרות, אחת לבוס בעבודה, אחת למנהלת של הבי"ס לאנגלית. שתי תשובות – "שמחים בשבילך, שתהיה לידה קלה ותעדכן כשיגמר". האם כל המעסיקים היו מתנהגים כך? יכול להיות. אבל מה שקרה לאחר מכן הוא החלק שהפליא אותי.
קודם כל, לבוס שלי היה ברור שבימים הקרובים לא אגיע לעבודה. מלבד כמה טלפונים קטנים לבירורים, אפס הטרדות. דבר שני, כשהודיעו לנו שעידן נשאר בבית חולים, התקשרתי להודיע לבוס. התשובה? "תיקח כמה זמן שאתה צריך. אם אתה יכול, תנסה להתעדכן מהבית, אבל הבריאות של הילד יותר חשובה וחשוב שתהיה שם בשבילו ובשביל שני". לשם השוואה, חבר שנולד לו ילד זמן מה לפני קיבל טלפון אחרי יומיים מהלידה – "אתה צריך לחזור לעבודה מחר. אין מה לעשות. לקחת שני ימי חופש, אבל עכשיו צריך לחזור לשגרה". את הטלפון של "מתי תחזור לעבודה" אני קיבלתי רק אחרי שבוע בבית, וגם אז זה היה רק כדי לרמוז שאגיע אחרי הסופשבוע..
בסופו של יום, חזרתי לשגרה אחרי עשרה ימים. במהלך העשרה ימים האלה עבדתי מהבית כשיכלתי, הגעתי למשרד לשעתיים או שלוש כשיכלתי, אבל בסה"כ – התמיכה היתה גדולה. כמה מעסיקים אתם מכירים שהיו מורידים לכם רק שני ימי חופש על עשרה ימים? כמה מעסיקים היו נותנים לעובד את החופש לתמוך באישתו המתאוששת ולהיות עם בנו בימיו הראשונים, בלי לזעוף או לעקוץ על החופש? יותר מזה, שבועיים אחרי החזרה לעבודה עשינו פדיון הבן לעידן. אני ביקשתי יום חופש. והבוס? רק רשם את התאריך ואמר – "המון מזל טוב".
בחודשיים האחרונים עידן לא היה חולה, אבל מדי פעם לא הסכים לישון בלילה. שני אמנם בחופשת לידה, אבל זה לא אומר שכל הנטל צריך להיות עליה. אז היו לילות שהייתי ער, ולילות שהיא הייתה ערה ובבוקר הייתה מותשת. אז לפעמים, נשארתי בבית לעזור לה. והבוס? רק ביקש שאני אודיע כשזה קורה, שאני אעבוד מהבית כמה שרק אוכל, ושאם יש דרך לעזור – שאגיד.
יש מעסיקים אחרים
בשוק העבודה הישראלי (והשמועה אומרת שגם בחלקים מהעולם) קשה לשמור על איזון בית עבודה. קשה לבחור להיות בבית, כשאתה יודע שבזה תלוי הקידום הבא שלך, או ההעלאה במשכורת, או אפילו הוקרת תודה על העבודה שלך. תפתחו לוחות דרושים ותעברו על משרות – כבר בשלב הדרישות מצוין "משרה מלאה + שעות נוספות". זו מכבסת מילים מהממת של "אם אתם הורים, אתם לא תראו את הילדים, ועדיף שלא נדע שאתם הורים בראיון". אז נכון, אסור לשאול בראיון, ואסור להפלות, והיית מצפה ממעסיקים לגלות הבנה להורים – אבל לא אצל כולם זה קורה.
בחו"ל מעסיקים כבר הבינו שעובדים עם זמן פנוי כדי להיות הורים, להיות בני זוג, או סתם לבלות – הם עובדים הרבה יותר יעילים. היום יש מעסיקים שסוגרים את הגישה לאי-מיילים של החברה לכניסה מהבית – כדי שעובדים כבר לא יעבדו מהבית אחרי שעה מסוימת – אלא יפנו זמן לעצמם ולמשפחה. ההבנה מצד המעסיקים שאיזון בית עבודה הוא חשוב (ויותר מכך – רווחי לחברה ומשפיע על יעילות העובד) מחלחלת לאט לאט לחברות הגדולות, ויקח הרבה זמן עד שזה יחלחל לכל המעסיקים במשק.
אני קודם כל אבא ובן זוג, וגם מעסיק צריך להבין את זה
אני עובד מסור. אני משקיע שעות נוספות כשצריך, אני נותן את כולי בעבדה, אני תמיד יוזם וחושב על תחומי אחריות נוספים ומטלות נוספות שאני יכול לבצע בעבודה. אני תמיד עומד ביעדים, ואף עובר אותם. ואת כל זה אני עושה גם היום אחרי שהפכתי לאבא. אני יוצא מהמשרד בשעה מוקדמת ורוב המעסיקים לא יבינו את זה, וחבל שכך. הבחירה של מעסיקים להסתכל על "מי סוגר את האור אחרון במשרד" במקום על נתוני תפוקה היא פגם, וצריך לתקן אותו. הדרישה המוזרה לעבוד כמות שעות מטורפת, לא לראות בית, והכל כדי שיחשבו שאתה עובד – היא זו שפוגעת בנו. אפשר ורצוי לאפשר לעובדים לצאת מוקדם מדי פעם ("יום המשפחה השבועי" אם תרצו), אפשר ורצוי להבהיר לעובדים שהעבודה שלהם לא תלויה בכמות השעות במשרד ולמדוד את התפוקה והתפקוד, ואפשר פשוט להבין – הורים מאושרים עובדים טוב יותר.
במה אתם מאמינים? יש בוסים כמו שלי? או שיצא לי בטעות? ואל תדאגו, אני יודע שלא כל הבוסים כאלה. חברים שלי בפרלמנט סיפרו לי, ואני אשמח אם תקראו את מה שיש לפרלמנט להגיד במדור בדיקת אבהות בXNET.
כל הפוסטים של השבוע:
>>> הצד החיובי של הפרדוקס איזון-עבודה-הורות / אסף רותם
>>> עובד לשם שינוי / ינון רטיג
>>> עבדו עלי בעיניים / אליסף יעקב
>>> אבא הלך לעבודה / גבריאל ויינמן
