כולם צריכים מקום שבו הכל בסדר. כולם צריכים איזשהו מקום מפלט שבו מרגישים נוח יותר. זה יכול להיות מקום מסויים, זמן מסויים או פעילות מסויימת. זה נכון כפליים (או אפילו פי 18) כשהופכים להורים.
בהתפתחות הילד כולנו חוששים.
גם זו תבנית
לא משנה איך גדלנו, מאיפה באנו ומה אנחנו יודעים על העולם, כשזה מגיע לילדים שלנו כולנו הופכים למגוננים ולמשוגעים קלות. כל בעיה, אמיתית או לא, הופכת לפיל ענק בחדר. פתאום הילד כבר לא פנינת החמד שלכם, אלא עכבר מעבדה שיש לנתח עד שתימצא הבעיה שלו. בשלב מסויים, שבו כבר אנחנו לא הורים אלא המומחים הכי גדולים לבעיות ילדים, אנחנו שוכחים שלפעמים זה פשוט הילד. שאי אפשר שכולם יהיו לפי אותו שטנץ (תבנית, למתקשים).
הכל לא בסדר. מוות לרופאים, יחי גוגל!
גוגל הפך את כולנו למומחים שלא מבינים כלום אבל מבינים בהכל. אנחנו יכולים לאבחן סרטן בגלל שיעול קטן (כי אתמול הילד גם החליק וזה סימן שיש לו משהו ברגל שאולי דלף מהלבלב). אנחנו יכולים לגלות שיש לו עיכוב התפתחותי חמור כי בניגוד לילד של השכנים הוא לא אומר 50 מילים. אנחנו פתאום מגלים שיש עוד כמה ראשי תיבות חוץ מADHD שאולי יש לו. ואף אחד לא עוצר אותנו שנייה ואומר – הלו, תתעוררו. בתכלס הכל בסדר.
הילד משתעל כי התייבש לו הגרון (כי ככה זה כשרצים במשך שעה מהדלת למטבח וחזרה). הילד אולי לא אומר 50 מילים, אבל סופר עד 10, מזהה את המספרים וזוכר שירים וספרים (גם אם הוא אומר רק חלק קטן מהמילים בהם). רוב ראשי התיבות המפחידים כל כך בכלל לא קשורים לילד שלנו, או שבכלל הן טרנד של השנים האחרונות במטרה להקל על כולם על ידי תיוג של הילד (ולתת לו איזה כדור או שניים, שיירגע).
ואז המצב מידרדר. ההורים אשמים, יחי גוגל!
האמת, אין את מי להאשים חוץ מאת עצמנו. אנחנו ההורים המודאגים שהחליטו להאמין לגוגל ולקחת את זה יותר מדי רחוק. מצד אחד אנחנו הולכים לרופאים שיעזרו לנו לאבחן מה יש לילד, ומצד שני אנחנו כבר מגיעים עם מסקנות מהבית. מי יאמין לרופא שאומר שהכל בסדר? אף אחד. רופאים לא יכולים להגיד שהכל בסדר, כי אז אנחנו נגיד שהם לא עושים את תפקידם כראוי.
מצד אחד אנחנו שולחים את הילד שלנו למערכת החינוך במטרה שיחנכו אותו, ומצד שני מתפלאים כשהגננת מתריעה שקשה לחנך את הילד. הרי מי היא אותה גננת שתגיד לנו שמשהו לא בסדר עם הילד שלנו?! מצד שני, הגננות והמורות מתריעות על כל דבר קטן שאולי לא בסדר כי אחרת הן לא מבצעות את העבודה שלהן כראוי. אם הן לא יתריעו בזמן, אנחנו ההורים שבטוחים שהילד שלנו מושלם עוד עלולים לבוא ולתקוף אותה, כשהיא בכלל לא זאת שאמורה לאבחן ולהבין בכאלה דברים. הרופאים אמורים להבין בזה, אבל מי אלה הרופאים האלה כשיש לנו את גוגל?
ובתוך כל הכאוס, לפעמים יש גם אור
הטריגר לכל הפוסט היה הגננת החדשה של עידן. עידן עבר השנה לגן חדש, ומכיוון שהוא קצת היפר אקטיבי, קצת לא רגיל לילדים וללתקשר איתם, וקצת לא רגיל שמבקשים ממנו להתנהג יפה (בכל זאת, ילד ראשון, נכד ראשון, והורים חלשי אופי) – היא הגיעה למסקנה שיש איתו משהו לא בסדר.
אולי זה בגלל שהוא לא מצליח לתקשר (חוץ מהורדת כאפות לילדים, שאני מפרש כניסיון להתבסס כמנהיג של הגן). אולי זה בגלל שהוא קצת אקטיבי מדי (המילה האהובה על הילד היא "אוץ", שמשמעותה לרוץ. כן, בכל מקום. גם אם זה הקניון וגם אם זה אומר שאני רץ עכשיו במשך שעה ורבע וכמה קילומטרים בתוך מרכז מסחרי עמוס אנשים). אולי זה בכלל בגלל שהוא בעל מראה מטעה (בלונדיני בהיר אבל אישיות מרוקאית אסלית כמו ההורים שלו). בכל מקרה, היא המליצה שניקח אותו לאבחון.
כשהפחד מקנן בהורים, הילד מפחד יותר
המקום שבו הכל בסדר
התחלנו לקרוא. וקראנו עוד. ואז עוד. ועוד. וכמו שכתבתי כבר קודם, הגענו למסקנה שלילד יש לפחות 6 בעיות התנהגותיות שונות ועוד איזה שתיים מנטליות ואם אפשר אז תן לי גם אחת פיזית ותארוז לי בבקשה לדרך. ואז התייעצנו עם גורמים, ועם הגננת. ועכשיו אנחנו מחכים לתור לאבחון קצת יותר מעמיק. אבל בינתיים הגננת המליצה שניקח אותו להוציא מרץ (ואולי לראות איך הוא מתחבר לילדים אחרים). ואיפה אפשר לעשות את זה? בגן שעשועים. או בג'ימבורי.
המפלט האחרון
עידן אוהב לרוץ ולקפוץ ולהוציא מלא מרץ. הגננת אוהבת שהורים מקשיבים לה. ואני אוהב שכולם מרוצים. אז הלכנו לג'ימבורי להוציא אנרגיה. מסתבר שאפילו יצאתי בסדר עם הרופאים, כי הם גם ממליצים ללכת לג'ימבורי. יותר מזה, אפילו חיברו בין מאוחדת לפעלטון (רשת של מתקני ג'ימבורי) ויצרו שיתוף פעולה כדי להסביר להורים מה התועלת שבמתקנים השונים.
מסתבר למשל, שבזמן שאני רודף אחרי עידן ומשגיח שלא יפול, אני גם מחזק את חגורת הכתפיים, גם משפר את היכולת המוטוריות שלי, גם יוצר קואורדינציית עין-יד מוצלחת יותר והכי חשוב – משפר את האינסטינקטים שלי כי אין ברירה אחרת עם ילד בן שנתיים שמחליט שהדרך הכי טובה לרדת מדרגה של חצי מטר היא לרוץ. באוויר. וליפול על הפרצוף. כן, הכי טוב שכולם מאושרים.
רגע של שקט, שגם בו הכל בסדר
