ילדים זה שמחה, ילדים זה לא תמיד ברכה

לשאלה האם להביא ילדים, מתי להביא ילדים לעולם וכמה ילדים להביא לעולם יש פנים רבות. יש את הצד של הדת (המצווה הראשונה בתורה), יש את הצד של הציונות (כדי שישראל והיהדות גם יחד ימשיכו להתרבות ולגדול), יש את הצד של האגו (כי מי לא רוצה להשאיר נצר בצלמו ובדמותו?!) ויש גם את הצד של הרציונל (ואם אתם חושבים שזה רציונלי להביא ילדים לעולם, כנראה שאתם באישפוז במוסד כלשהו).

הצד הדתי והתוצאה שלו – "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" ותשאירו את הילדים לחסדי הרווחה והגמ"ח

המצווה הראשונה הכתובה בתורה היא מצוות "פרו ורבו". היא מופיעה עוד בספר בראשית, ומאז פירשו אותה גדולי וחכמי התורה והיהדות עד כדי הגדרת מין הילוד (לפחות בן ובת), מספר אופטימלי (שני בנים ושתי בנות), ניתוח של סוגיות שונות (מתי להפסיק להביא ילדים, מתי לא כדאי להביא ילדים, מתי צריך להביא עוד ילדים). כל אלו נכתבו בזמנים שבהם היה קצת קל יותר להתקיים – מה שגידלת, זה מה שהיה לך. ואם רצית משהו של מישהו אחר, פשוט עשית החלפה תמורת היבול שלך. זה היה לפני שהומצא הכסף, ולפני שהומצאו מושגים כמו אינפלציה, ריבית, בנקים והרבה מוסדות שחיים על חשבון העבודה הקשה שלך (בעיקר מיסים למדינה).

עם כל ההבנה שאני מגלה למצווה הזו, ויש בה הצדקה (כדי לעודד ילודה בעם הקטן שלנו), אני לא מגלה הבנה לחוסר אחריות. במגזר הדתי והחרדי משתמשים הרבה בפתגם "לכל ילד יש את הפרנסה שלו". הפתגם הזה גם נזל לתוך המגזר החילוני, בעיקר למגזר החילוני החלש יותר. באופן אירוני, יוצא שבעשירונים הנמוכים יותר יש ילודה גדולה יותר. מבינים את האבסורד? ככל שמרוויחים פחות, יש יותר ילדים. ופה רבותי, טמון חוסר האחריות.

הצד של הציונות והתוצאה שלו – הנרטיב הלאומי ציוני

הנרטיב הציוני (והיהודי) יצרו אלינו קשר חזק בין דורות שונים. קשר כמעט לא טבעי. הקשר בין הורים לילדים אצלנו (יהודים, ציוניים, ישראליים – רק תבחרו) הוא חזק יותר מכל מקום אחר בעולם. קיומו של גרעין משפחתי הוא הכרח (שנובע מתפיסה חברתית), ומי שאינו בעל משפחה נתפס כחריג. עד כדי כך הנרטיב הזה קיצוני, שאפילו אם יש לך רק ילד אחד אתה נחשב חריג.

למדנו לסמוך על ערבות הדדית. למדנו לסמוך על תמיכה מהמדינה שתבחר בשבילנו מה נכון ותעודד אותנו לעשות את זה. למדנו לסמוך על מיתוסים עתיקים שמבוססים על הציונות ועל ערכים טהורים. אבל במדינת ישראל, בימינו, האם באמת ניתן לסמוך על כל אלה? אנו סומכים על המשפחה שלנו שתציל אותנו (בין אם זה ילדים שמקבלים תמיכה מההורים, ובין אם זה ילדים שתומכים בהורים). אז השאלה היא – האם להביא ילדים שנצטרך לבקש תמיכה מאחרים כדי לגדל זו החלטה לגיטימית? והאם אנחנו לא מביאים לעולם בידיעה שיום אחד הם יצטרכו לפרוע את החוב ולעזור להורים כפי שהם עזרו לילד/ה?

הצד של האגו והתוצאה שלו

יש בהבאת ילדים משהו מאד אגואיסטי. מאד. כמו מילות השיר "לא בחרתי לבוא לעולם. לא בחרתי את שמי הפרטי…". ההורים בחרו. ההורים הביאו ילד. לא בשביל הילד, אלא בשביל עצמם. בין אם זה כדי לעמוד בדרישות הדתיות, לעמוד בהכרח, או פשוט לדאוג שיהיה המשך לשושלת המפוארת, ההורים בחרו להביא את הילד. וכשמונעים ממניעים אגואיסטיים, מתעלמים מהרבה מניעים אחרים (וגם מהתנגדויות. בעיקר מהתנגדויות).

מי לא רוצה להשאיר המשך לשושלת שלו? לתת לעולם לראות כמה רחוק המשפחה שלו תגיע?כולנו חוטאים בזה. הורים בימינו מוצאים הון על מנת שהילד שלהם יהיה חכם יותר, מוצלח יותר, מפורסם יותר, מחונך יותר ועוד אלפי מדדים שכל אחד מהם עולה כסף. והרבה.

הצד של הרציונל והתוצאה שלו – האם כולם צריכים להביא ילד לעולם?

כשחושבים על להביא ילדים לעולם כמעט אין שיקול של הרציונל. אין מחשבה קדימה, על התוצאה בפועל. יש הרבה סיבות להביא ילדים לעולם וגם הרבה סיבות לא להביא ילדים לעולם. איזה מהן צריכות לקבל משקל חזק יותר? איזה מהן תכריע את הכף? אף אחת מהן. הצדדים השונים שפירטתי קודם חזקים הרבה יותר מהרציונל. יש בהם משהו אמוציונלי, משהו שאינו ניתן לשליטה על ידי הרציונל.

הרי בעולם רציונלי, זוגות לא היו מביאים ילדים לעולם כשאין להם כסף אפילו לכלכל את עצמם (ואז בוכים שגם אין להם כסף לדירה). בעולם רציונלי, משפחות שגידול ילד הביא אותן למצב של משבר (גם אם הן לא יודו בזה) היו חושבות פעמיים אם להביא עוד ילד. בעולם רציונלי, אנשים היו מחשבים כמה יעלה להם הילד הבא, ולא סומכים על המדינה שכבר תממן להם חינוך, ובריאות ותתן להם קצבאות שונות.

אל תתרבו, ואם כבר החלטתם להתרבות, עשו זאת באחריות

אני אדם רציונלי שמבין גם אמונה. אני מבין גם מהו אגו (בעיקר כי יש לי אחד) ואני גם ציוני. קשה לי לראות אלפי משפחות שלא מבינות את ההשלכה של להביא ילדים (או עוד ילדים) לעולם. קשה לי לראות את ההתעלמות מכך שילד זה לא הכרח. ילד זה מותרות – וכמותרות, אם יש לך כסף – תעשה ילד ואם אין לך, אז כדאי שתחסוך ותחכה כמה שנים. עם ישראל סומך על אחרים שיתמכו בו (המדינה, המשפחה, חסדי זרים), ולא חושב על ההשלכות האישיות והחברתיות של להביא ילדים כשאין מספיק כסף.

זו בריחה מהמציאות. זו בחירה בקבירת הראש בחול, על מנת לקבל מה שרוצים (מכל אחד מהמניעים שפירטתי מעלה). אבל יותר מכל, זו פגיעה בילדים שמביאים לעולם של עוני. הם לא בחרו לאיזו משפחה להיוולד, אז המשפחה יכולה לפחות לחשוב לפני שהילד נולד למשפחה קשת יום. תפקיד המשפחה לוודא בשבילו שהוא נולד למשפחה שתיתן לו מה שהוא צריך, ולא תוליד אותו למלחמה קיומית וחיים בחוסר.

מלמדים אותנו לשתות אלכוהול באחריות, מזהירים אותנו מהסכנות שבסיגריות, מעודדים אותנו למחזר, אבל את הפעולה היחידה שהיא בלתי הפיכה – הבאת ילדים לעולם – לא לימדו אותנו או יידעו אותנו מה זה כולל ומה הסכנות שטמונות בזה. מצחיק, לא?