זו המדינה שעליה חלמנו. או שלא?

יש רגעים שאתה מבין שהגיע הזמן לחשוש. במדינת ישראל, הרגעים האלה מתחילים כשאתה קם בבוקר, ממשיכים לתוך היום שלך, ובסוף גם נכנסים איתך למיטה. החשש שיפרצו לבית, החשש שיגנבו את האוטו, החשש שתותקף ברחוב והחשש להיות במרכזו של אירוע בטחוני כמו פיגוע או אפילו סתם הפגנה מתלהמת. יש לנו כל כך הרבה חששות, שאני מתפלא שאנחנו עוד מתפקדים במהלך היום.

כבר דיברתי פעם על הפחדים שמלווים אותי מאז שעידן נולד, בעיקר על מה יהיה כשהוא יהיה גדול. אבל פחד הוא משהו שונה מחשש. פחד הוא מצב קיים – מצב שבו בני אדם מרגישים איום בצורה נפשית או פיסית. כשאני מפחד, אני עומד מול משהו מוחשי. חשש הוא חרדה – זוהי הרגשה דומה לפחד, אבל לא רק תחת איום קיים, אלא גם מול איום דמיוני, מודע או בלתי מודע הממלא אותי תחושת חוסר אונים. לצורך ההדגמה, תארו לכם שנכנסתם לים וזיהיתם סנפיר של כריש – ההרגשה שתרגישו היא פחד – הכריש שם. לעומת זאת, במקרה של חשש אני כלל לא אכנס לים – כי אולי יש שם כרישים (כן סנפיר, לא סנפיר, אני לא נכנס).

המציאות עולה על כל דמיון

מדינת ישראל היא לא מדינה בטוחה. היא מדינה מסוכנת פי כמה מהרבה מדינות אחרות. עד כמה? מספיק להשוות מהדורות חדשות. בעוד שאצלנו החדשות עמוסות ברציחות, תקיפות, אלימות והתלהמות – כולם תוצר של הגורם האנושי, התקשורת בחו"ל מתעסקת (אפילו במשך מספר ימים ברצף) בתינוק שלבש אוברול וורוד, בכריש שנשך אדם, בהוריקן שמתקרב, או באלף עניינים אחרים שאינם תוצאה של קיצוניות או חריגה מהנורמה. אה כן, והתקשורת בחו"ל גם מתעסקת בקונפליקט הישראלי פלסטיני – כי צריך לדווח על משהו.

המציאות הישראלית היא מציאות בלתי נתפסת. לא פעם אני פוגש מבקרים מחו"ל שמגיעים לישראל בחשש גדול – כי הם לא מבינים שזו המציאות שלנו. מבחינתם, במקום שבו הם חיים, אין מעשי אלימות על בסיס יומי. אין התנצחות בין פוליטיקאים על בסיס יומיומי תוך קריאות גנאי שונות. אין להם חשש (או שאפילו חרדה) קיומית עמוקה בכל יום שבו קמו בבוקר. שלא תטעו – יש אלימות גם במדינות אחרות (ואפילו הרבה יותר גרוע מישראל, ע"ע סוריה), ויש פוליטיקאים מתלהמים גם במדינות אחרות. ההבדל הוא שבעוד שאצלם כל מקרה כזה הוא משבר, אצלנו זו השגרה. כל כך התרגלנו למצב הזה, שאנחנו כבר לא זוכרים שיכול להיות אחרת.

אז למה אני לא מרגיש מוגן?

יש לנו משטרה, יש לנו צבא, יש לנו שב"כ, יש לנו מוסד, יש לנו משמר הגבול, יש לנו מאבטחים, יש לנו שומרים, יש לנו עשרות גופים שאמורים להגן עלינו ולשמור עלינו ולהוריד לנו את מפלס החששות. מי שבחר ללכת על קריירה שבה הוא שומר על אחרים הוא מבחינתי איש אמיץ, ואני לא מאשים אותו בהרגשת חוסר הביטחון שלי. אני מאשים את הגופים שאליהם הוא שייך.

יש לנו משטרה שלא מתפקדת ומבזבזת תקציבים אדירים (ואז מחפשת מאיפה להשלים הכנסה). יש לנו צבא מהמתקדמים בעולם, שפשוט לא מצליח לפתור את בעיית התקציב שלו, שנה אחרי שנה. יש לנו שב"כ ומוסד, שאנחנו שומעים עליהם רק במקרי הצלחה בגלל אופי התפקיד שלהם, אבל אני בטוח שיש להם גם כשלונות (למשל בדובאי). יש לנו מאבטחים ושומרים שעושים את זה כי זו פרנסה, ומרוב אדישות הם בכלל שכחו שהם גם צריכים להיות דרוכים למקרה שבאמת יהיה משהו. אז אם אלה אמורים להגן עלי, פלא שאני לא מרגיש מוגן?

אני לא אדם חרדתי, אבל המציאות ניצחה גם אותי

כשהייתי רווק, פחדתי ממעט מאד דברים, וחששתי עוד מפחות דברים. שירתתי בצבא, אני מכיר את המציאות בשטחים, ועדיין לא פחדתי לטיל שם ולהנות. גדלתי במושב, ולכן מבחינתי להשאיר את דלת הבית לא נעולה זהו דבר שבשגרה. אני אוהב לנהוג, ונהגתי על מכונית ספורט – כמו שאמורים לנהוג עליה. גדלתי בסביבה מאד פלורליסטית, ולכן מעטים האנשים שמשאירים עלי רושם רע. כל אדם מבחינתי הוא קודם כל אדם טוב, עד שיוכיח לי אחרת. כי מה אני, חשדניסט?

כל זה היה עד שנת 2012. מה קרה אז אתם שואלים? התחתנתי. התחתנתי עם אישה מדהימה, אבל די חרדתית. היא חוששת מכרישים (כן, כמו אלו שפה למעלה), מתנינים (כי פעם היה אגדה על תנין בכינרת) וגם מהרבה דברים אחרים. בד"כ, אני לא מסכים איתה. אבל במציאות הנוכחית – גם אני מתחיל לחשוש.

הקמנו משפחה, וזה לא נהיה קל יותר

מאז שעידן נולד אני מוצא את עצמי חושש הרבה יותר. אני מוצא את עצמי נוהג לאט (בייחוד כשעידן איתי ברכב). אני מוצא את עצמי בוחן כל מקום שאני נכנס אליו (בייחוד כשעידן איתי שם). אני מסתובב רק במקומות שאינם מהווים סכנה. בעוד שבכל אלו יש לי שליטה, החשש הכי גדול שלי הוא ממצבים שבהם אני לא שולט.

מאז שעידן נולד, אני מוצא את עצמי חושש כל יום לחיים שלי, של אישתי ושל עידן. אני מוצא את עצמי חושש מנהגים משוגעים (בעיקר כי לפעמים גם אני כזה), מאנשים אלימים (בעיקר כי אני לא אלים, מפושעים (שאין לי מושג מתי אפגוש אותם), מהמצב הבטחוני (שלצערי רק מידרדר מרגע לדודלי). בקרוב אעבור לשכונה חדשה, שעוד נמצאת בבנייה, ושם החשש שלי מגניבות ופריצות יתחיל לעלות עוד יותר. אולי אפילו לא אצא בלילה, כי לך תדע מי מסתתר לך בפינה החשוכה.

יש דרכים למנוע את כל מה שציינתי למעלה, אבל זה דורש גופים שדואגים לאזרח, ולא לתחת של עצמם. זה דורש משטרה שתדאג למנוע פשעים (ולא רק לחפש את הזנב של עצמם ואת האחראים לפשעים לאחר שבוצעו). זה דורש צבא חזק, שאינו מתעסק בזוטות כמו תקציב אלא מראה לציבור כולו איך הוא מתייעל ועושה למען ביטחון האזרח והמדינה. זה דורש בתי משפט שיענישו פושעים כמו שצריך, ולא רק יסגרו עסקאות טיעון (כי זה מקצר תהליכים). זה דורש ממשלה וכנסת המורכבים מאנשים שבאו לשרת את המדינה והאזרח, ולא את האינטרסים של עצמם. כאלו שיקדמו חוקים ענייניים שפותרים בעיות, ולא חוקים פופוליסטיים שפותרים להם את תקציב הפריימריס הבא. לצערי, אף אחד מהגופים אינו עושה עבודתו כראוי, ואנחנו האזרחים סובלים מהמצב הכי הרבה.

אפשר גם לשפר את המצב

הגענו למצב נוראי, שבו לא רק התפקוד של הגופים האלה גרוע, אלא גם התדמית שלהם בשפל. האווירה הציבורית מעודדת אלימות, פשע, כי הרי מי יעצור אותנו? אנחנו יכולים לעשות מה שבא לנו, ואין מי שישמור על הציבור! אז זהו, שהגיע הזמן לעצור. הגיע הזמן להחזיר למשטרה את הכוח שלה – לתת לשוטרים סמכויות נוספות ולגבות אותם בצורה מלאה שתמנע את הזלזול בהם. הגיע הזמן שהצבא יוכיח שהוא לא גוף בזבזני ולא גוף תוקפני – הוא גוף שמגן על האזרח. שבתי המשפט יגבו את האזרחים והגופים המגנים עליו, ולא ישחררו רוצחים ועבריינים על ימין ועל שמאל תוך עידוד עסקאות טיעון "כדי להקל על המערכת".

הגיע הזמן שהכנסת, הגוף המחוקק, יוכיח שיש לו השפעה על הלך הרוח במדינת ישראל – שיחוקק חוקים שבאים להקל על האזרח, ולהקשות על עבריינים. חוקים שיש להם שיניים, שפוגעים גם באלה שיש בהם לובי חזק, ולא רק נותנים הטבות לאותו לובי בדיוק.

כי הגיע הזמן, שמדינת ישראל, שהוקמה מתוך אסון גדול, תקום ותצמח ואזרחיה יוכלו להגיד – זו המדינה שעליה חלמנו.