אני אוכל הכל. כמעט. אני לא אוכל פלפלים וגמבות (אבל זה כבר סיפור אחר). אבל חוץ מזה אני אוכל הכל. ועדיף שזה יגיע בצורת חלק מפרה עם מרכז ורדרד ומדמם. עם שומן. לצערי, ההשפעה של זה היא שאני מתחיל להיראות כמו הפרה. כולל השומן.
אם בפוסט הקודם הצגתי את הסיבה שאני שמן, מאושר אבל כנראה לא בריא, בפוסט הזה אני אכנס לעומקו של עניין האוכל. מה אני אוכל, כמה, ואיך זה משפיע עלי. אז בואו נקפוץ ישר למסקנה – פה גדול אוכל הכל! – אני אוכל המון. אני אוכל מספיק כדי לשבוע, ועם קיבה שעברה שנים של אכילה מאסיבית, כנראה שזה המון.
אוכל בריא? לא. אוכל הרבה? כן
אני אוכל ארוחת בוקר שתיחשב בריאה – פריכיות, קוטג', כוס תה. לפעמים מוסיף איזו עוגיה. הבעיה מתחילה דווקא בצהריים. אמנם אני מביא ארוחת צהריים מהבית, אבל קשה להביא דברים בריאים כשאין זמן לבשל. אז יוצא שאני אוכל לפחות פעמיים בשבוע שניצלים (אנחנו מכינים בבית, אבל עדיין – פירורי לחם, טיגון – לא משהו) עם תוספת (פירה, פתיתים, תפו"א בתנור). עדיין נשמע לכם בסדר? גם לי.
בערב, וזה שינוי של הזמן האחרון, עברנו לאכול סלט עם ביצה בצורה כלשהי (קשה, מקושקשת, חביתה) וגבינות. איפה הבעיה אתם שואלים? שכדי להרגיש שובע, אני צריך שתי פרוסות לחם לפחות. והרבה סלט. והרבה גבינות. ופה מתחילה הבעיה. אני בטוח שמישהו כבר המציא את תיאוריית "הפרוסה הנוספת" לגבי אכילה. בפועל, זה אומר שעל כל מה שאני אוכל תמיד יש פרוסה נוספת. של לחם, של גבינה צהובה, שכבה של גבינה לבנה – תמיד יש משהו שהוא מעבר למה שאמור להיות.
לא רק מה אוכלים, אלא גם איך!
אני אוכל רגשי, בזה אין לי ספק. ארוחה משעממת לא משביעה אותי. ארוחה מעניינת היא ערימת קלוריות מתפוצצת שעלולה להכיל קלוריות שמספיקות ליום שלם. בגלל זה אני אוהב מסעדות. אוכל מלא שמן ושומן שתמיד משביע אותי. מצד שני, תמיד גם מלווה לו הרגשת אשמה – על כמות השומן שהכנסתי לגוף שלי, ולעיתים גם על הכסף.
בהרצאה שנוכחתי לאחרונה באדיבותה של תנובה והמצפן התזונתי, הסבירו שחשוב לא רק ה"מה אוכלים", אלא גם ה"איך אוכלים". חשוב לא רק לבחון את כמות הסוכר והנתרן, אלא גם את איכות האווירה שבה אוכלים. אז אמנם דיברו איתנו על חשיבות הארוחות המשפחתיות עם הילדים, ועל חשיבות הארוחה הנעימה (ולא לדחוף אוכל לילדים), אבל בגילי – זה כבר מרגיש קצת מאוחר מדי. יחד עם זאת, ברור לי שכדי שלהעניק לילדים שלי חווייה אחרת של אוכל, עלי לשנות את ההרגלים שלי. כי כמו שמבהירים לנו לא פעם כהורים – אין כמו דוגמא אישית.
אז צריך לשנות
אז כדי להזיז דברים, הנה רשימת הדברים שכדאי שאני אעשה, התירוצים שאני משתמש כדי לא לעשות אותם, והסיבה שדווקא עכשיו הזמן בשבילי לעשות אותם:
* לאכול פחות – לימדתי את עצמי לאכול הרבה יותר מדי. אז נכון, להיות שבע זה הרבה יותר כיף, אבל להיות שמן זה לא. אז הגיע הזמן לאכול קצת פחות. לא להיות רעב, אבל גם לא שבע עד כדי חוסר יכולת לזוז.
* לאכול מאוזן יותר – במהלך השנים התחלתי לאכול יותר ויותר מזון מעובד, מטוגן, ובאופן כללי לא כל כך בריא. ירקות טריים היו נכנסים לפה שלי רק אם במקרה מישהו חתך בשבילי סלט. אז כמו שכבר ציינתי, כל ערב אני ואישתי אוכלים סלט.
* להפחית מלח וסוכר (קפה, מלחיה וכו') – לאחרונה יוצאות לשוק מהדורות של קוטג' עם הבית, גבינה לבנה של תנובה ואפילו שטוזים דלי נתרן (מלח) ודלי סוכר. את המלחיה גם התחלתי להרחיק קצת. בקפה אני כבר לא שם סוכר. המצב טוב יחסית 🙂
* להקפיד על ארוחה מסודרת, לא על נישנושים – אני אמנם מקפיד על שלוש ארוחות ביום, אבל גם על נישנושים בין לבין. פה עוגיה קטנה, שם איזה קוביית שוקולד. לפעמים גם איזה במבה קטנה. אז די. חבל על הקלוריות האלה שלא סופרים בסוף, אבל נכנסות ישר לשומנים.
* לנסות לחזור לתזונה של פעם – אם פעם לא אכלתי לחם לבן, אני יכול לעשות את זה שוב. אם פעם הסתפקתי בסלט וחזה עוף, אני יכול לעשות את זה שוב. זה יקח זמן, אבל אני אצליח. עד שמישהו יניח מולי סטייק מדמם, בתוספת פירה חלבי. ואז, כל ההתחייבויות שלי בטלות.
אז אני אמנם לא מוכן להתחייב, אבל אני מוכן לנסות. "פה גדול אוכל הכל" זו סיסמא שמתאימה לי בול. אבל אולי הגיע הזמן לשינוי? שינוי שיוביל לאורח חיים טוב יותר לי, לאישתי ובעיקר לילדים שלי.
