איזה חשיבות יש ליום כיפור אם מתעלמים מהחטאים עצמם?

כשהייתי ילד, לצום בכיפור היה הסטטוס קוו בבית – צמים כי ככה זה. הסבירו לי למה, והצלחתי גם להבין חלקית. כל יום כיפור שעבר הבנתי שאין חשיבות לצום מבחינתי – לא במשמעותו הדתית ולא במשמעותו הפיזית.

בשנה הראשונה שבה לא צמתי, נשברתי כי "לא הרגשתי טוב". בשנה שלאחר מכן החלטתי לעשות הפסקה מהצום באמצע. בשנה השלישית כבר לא צמתי כלל, רק דאגתי שמא אבי יראה אותי (מכיוון שהוא צם, ולא מסיבות אחרות). בשנה הרביעית כבר הצטיידתי מראש בחטיפים ואוכל למהלך ה-24 שעות הקרובות.

הרציונליות הוציאה ממני את האמונה ב"סגולותיו" של הצום כבר לפני שנים. מי שמאמין כי יום כיפור, והצום המלווה אותו, מהווים כפרה ותשובה על כל חטאי השנה, משלה עצמו. על חטאי, או מעשים עליהם אניח מתחרט, אני משלם מדי יום – עם המחשבות שעולות בי ועם החרטה אותה אני מרגיש. הצום הזה, אשר מאפשר לאחרים להנות מ"ניקיון כפיים" אחרי שביצעו מעשים אשר גרועים בהרבה ממה שאעשה אי פעם בחיי, אינו הדבר אשר יפתור בי את החרטה ואת הצער על המעשה אשר עשיתי.

עשרת הדיברות - חטאים שלא נסלחים

למקרה שלא ידעתם, רק מעבר על הדיבר הראשון הוא חטא בין אדם לאלוהים. רק הדיבר הראשון יכול להיסלח ביום כיפור (וגם את זה אני לא בטוח)


כתבתי כבר פעמים רבות על כך שחשוב לי שעידן יצא אדם טוב, המכבד את סביבתו. זה יותר חשוב לי מהרבה דברים אחרים בחינוך של הילד שלי (ואלו שיבואו אחריו). את משמעותו של יום כיפור אני אסביר לו, ואני בטוח גם שילמד במסגרות החינוכיות בהן הוא יהיה. אם יבחר לצום – אתמוך בהחלטה שלו. אם יבחר לא לצום – גם בהחלטה זו אתמוך. ליום כיפור יש משמעות סימבולית, אשר אני מכבד אותה גם היום. גם אם אני לא צם, לא אבשל ביום כיפור, לא אפגין חוסר כבוד ליום הזה. יחד עם זאת, לא אסתובב עם כיפה לבנה וחולצה לבנה ואחשוב לעצמי שכך נסלחים לי כל חטאי. וכך אני מצפה גם מעידן -גם אם לא יהיה בעל אמונה, שיכבד את אלו שכן. גם אם לא יצום, שיבין מה המשמעות של יום כיפור.

מעבר למשמעותו הסימבולית של יום כיפור, יהיה חשוב לי שיבין שיום כיפור אינו תירוץ לשום דבר – לא למעשים ולא לחטאים – מכיוון שאלו אינם נסלחים על ידי צום. אלו לא היו צריכים להיעשות כלל, ואם נעשו – הם ייסלחו לנו רק על ידי מי שנפגע מאיתנו, ולא על ידי מעשה שלנו. הצום הזה אולי יגרום לנו להרגיש יותר טוב עם עצמנו, אבל החטא שלנו כבר נעשה והנזק ממנו כבר נגרם. האמונה שכל מעשינו הרעים נסלחים על ידי יום אחד של צום – זו כבר בריחה מאחריות.

{ובמאמר מוסגר – את משמעותו של יום כיפור כפי שאני רואה אותו היום למדתי במהלך התיכון. זכור לי במיוחד שיעור תנ"ך אחד בתיכון, שבו ניהלנו דיון על יום כיפור ועל משמעותו. יואל, מורה התנ"ך של כיתתי (איש יקר ורב מעלות, וגם מצחיק במיוחד), פירש לנו את משמעותו של יום כיפור והסביר לנו מהו. לא רק על פניו, אלא ממש לעומקו כולל פירושי רבנים ודיון מעמיק בפירושים ובאמונות. בסיומו של השיעור, הוא סיכם ואמר – "יום כיפור הינו יום שנמצא בין אדם לאלוקים.. הצום יכפר על עוונות שנעשו מול עיניו של הבורא, ופוגעים רק בו. אם אתם רוצים שיסלחו לכם על מעשים בין אדם לחברו, גשו לחברכם ובקשו סליחה על אשר עשיתם. אם באמת תתכוונו לזה, אולי גם על זה אלוקים יסלח". אז לפני שתלכו ללבוש חולצה לבנה, לשים כיפה, ותתפללו בבית כנסת – תחשבו אם פגעתם השנה במישהו, ובקשו סליחה. לא צריך סליחה גדולה, רק סליחה שבאמת תתכוונו אליה.}

נשלח ב בדיקת אבהות - פרלמנט האבות של Xnet

חוזרים לגן, נפטרים מאוגוסט

עד לפני, אוגוסט היה החודש הזה שלוקח לי להגיע לעבודה חצי מהזמן שלוקח בדרך כלל. החודש שבו חצי מדינה מושבתת בגלל מערכת החינוך המושבתת. כן אפילו גנים פרטיים אימצו לעצמם את נוהג ה"תן לי חופש, שלם על עבודה" של עובדי המדינה במערכת החינוך. עכשיו, אוגוסט זה החודש הזה שבו נדרש מאיתנו ניהול זמן מחושב ומתמטי כדי להבין איך דואגים לסידור לילד ל-3 שבועות שלמים.

האמת, אבל לא סבלנו מאוגוסט כמו שהייתי מצפה לסבול. למזלנו, יש לנו שתי אמהות (סבתות של עידן) ששמחו לעזור לנו ולסייע במלאכת הבייביסיטר. עידן עוד נמצא בגיל שבו להעסיק אותו זה די קל – תנו לו שניים שלושה צעצועים, מרחב לזחול בו, ואיזה שניים שלושה ארונות שאסור לו לגעת בהם – והוא מסודר. זה אומר שמלאכת ה"בוא נמצא עיסוקים לילדים שלא ישגעו אותנו בבית" שמעסיקה הורים לילדים גדולים לא הייתה מנת חלקנו. הפעם.

אני כבר יודע ששנה הבאה יהיה מאד מאתגר. לתמרן בין עבודה לבין ילד שצריך להעסיק זה טירוף. זו גם אחת הסיבות שבחיים לא הייתי הופך לגנן/ת של ילדים – לעבוד בלהעסיק ילדים זה מבחינתי הדבר הכי קשה שאדם יכול לבחור לעשות. בגלל שאני מבין את זה, אני מאד מעריך את מה שהגננת של עידן עושה. לדאוג ל-15 ילדים זו מלאכה לא פשוטה. גם אם יש סייעות, גם אם רובם מעסיקים את עצמם חלקית, גם אם הם כבר יודעים מה הם רוצים – זו מלאכה לא פשוטה. אחד החששות המרכזיים שהיו לי כשעידן נכנס לגן היה שהוא ייזנח באיזו פינה. הוא היה בן חצי שנה, לא זחל עדיין, ומאד קל להשאיר אותו בלול או טרמפולינה וללכת לדאוג לאחרים. למזלי, החשש הזה התאדה.

לא אנאם לכם איך בחרנו לעידן גן – כי לא באמת בחרנו. חיפשנו גן באמצע שנה, ולא בכל הגנים היה מקום. התמזל מזלנו, ובאחד מתוך 3 גנים שהומלצו לנו היה מקום. גם השנה עידן חוזר לגן הזה (או שאולי אומר משפחתון כדי לא לבלבל?). עידן השנה שונה מאד מאיך שהוא נכנס אליו באמצע שנה שעברה – הוא כבר נייד (זוחל כמו קומנדו של חמאס), הוא סקרן (בייחוד אם אומרים לו לא לגעת), והוא אוהב לעשות בלגן ורעש (כמו אבא שלו). מצד אחד – שהגננת תתמודד, זה התפקיד שלה. מצד שני – מה יקרה אם הוא ימאס עליה?

לא חסר סיבות שבגללן הורים חוששים ממערכת החינוך – פרטית או ממלכתית או כל יצור כלאיים שביניהם. הרי הילד שלנו הוא מרכז עולמנו, אז איך נשאיר אותו במקום שבו הוא מיוחד בדיוק כמו כולם? זו הרגשה קשה, שאני בטוח שכל הורה מזדהה איתה. זה לא היה פשוט, ואני בטוח שאם ניאלץ להחליף לו מסגרת (מעבר לגן עירייה, מעבר לבית ספר) יהיה לנו קשה כמעט כמו שיהיה קשה לו. לפחות השנה הוא חוזר למסגרת שגם אנחנו וגם הוא מכירים כבר.

אז בראשון לספטמבר הזה, בדיוק כמו בעבר, אני מודאג רק מזה שהפקקים חוזרים. ששוב יהיו עומסי תנועה כי ההורים חוזרים לעבוד. בראשון לספטמבר 2015, הסיפור כבר יהיה שונה לגמרי.

 

וכמה מילים על פיקציית אוגוסט בגנים פרטיים:

גנים פרטים הם עסק כמו כל עסק. הם לא מנוהלים או מתוחזקים על ידי עובדי מדינה עם משכורת נמוכה. הם מנוהלים על ידי גננים וגננות עם ראש קצת עסקי, שהבינו יש איפה להרוויח בחלל הזה שנשאר בין החופשת לידה ועד חינוך חובה מגיל 3. משום מה, בניגוד לעסק שעונה על צרכי הלקוחות, הגנים הפרטיים אימצו את חוקי גני הילדים של המדינה. אוגוסט הוא חופש שעליו משלמים מחיר מלא. זו בדיחה גרועה, ואין איך לשנות אותה, כי אף אחד לא נלחם בגזירה הזו. בעצם, יש מישהו שכן.

כשחיפשנו גן הגיעו לאוזנינו שמועות על "גני ילדים לאנשים עובדים". גנים שנשמעים אוטופיה להורים עובדים – נפתחים ב6:30-7:00, נסגרים ב18:00, חגים הם חופש אבל חול המועד לא, ואוגוסט הוא חודש מלא ולא חודש "בכאילו". גם אם תשנאו את הרעיון שהילד יהיה 10-12 שעות בגן –  במדינת ישראל, שבה החיים לא פשוטים גם ככה, זה רעיון טוב. אני לא יכלתי לשלוח את עידן לגן כזה, כי אין גן כזה במקום שבו אנחנו גרים. אבל אולי אלו הסנוניות שיביאו את רוחו של שינוי בגנים הפרטיים.

בשום תחום אחר לא מסכימים לשלם על משהו שלא מקבלים, אז למה בגני ילדים כן? ואולי שמישהו כבר יעשה משהו עם השטות הזו? אתם מתארים לעצמכם לשלם על מנוי להוט או יס, אבל לא לראות טלוויזיה חודש בשנה?! אם מישהו יכול להסביר לי את העניין, אשמח לשמוע בתגובות.

 

 

נשלח ב בדיקת אבהות - פרלמנט האבות של Xnet

רגע לפני פתיחת עסק, תחשבו!

רגע לפני פתיחת העסק ולחיצת היד

אחרי שלוש יציאות לעצמאות, עם שותפים וגם בלי, הנה כמה תובנות שכדאי ליישם לפני פתיחת עסק חדש:

  1. גם אם השותף זה החבר הכי טוב שלך בעולם כולו, עסקים וחברים זה לא אותו דבר. תעשו הסכם מפורט שכולל לא רק את הבעלות על העסק, אלא גם את תחומי האחריות (מי אחראי על הנה"ח, מי על הלקוחות, מי אחראי לתפעול ולוגיסטיקה, וכל תחום אחר שנוגע לעסק). במיוחד בעסק חדש, יש חשיבות להגדרות התפקיד האלה. ובמידה ואחד השותפים לא עומד בהתחייבות שלו לעסק, זה אפילו עוד יותר חשוב.
  2. תדאגו לעשות תיאום ציפיות לגבי מטרות ויעדים של העסק. לא תמיד אתם תראו הכל עין בעין, ועדיף לפתור בעיות לפני שהן קורות.
  3. תדאגו לרו"ח שילווה אתכם מהיום הראשון. תבינו ממנו מה צריך כדי להתנהל נכון. רו"ח מוצלח גם יעזור לכם להתנהל נכון מול רשויות המס, וגם ידאג לגובה התשלום.
  4. גם אם זה הרעיון הכי מוצלח בעולם, תתייעצו עם כמה שיותר חברים, מכרים ואנשי עסקים שקרובים אליכם. אולי הם יאירו את עיניכם המסונוורות מהרעיון של פתיחת עסק.
  5. לכו תדברו עם מט"י (מרכז טיפוח יזמות). יש להם המון סדנאות ויועצים מסובסדים. גם אם לא יעזור, זה בטוח לא יזיק.
  6. תקבעו לעצמכם נקודת "אור אדום". מתי תצטרכו לעצור הכל ולהבין שנכשלתם (כן, קשה לחשוב על זה כשמקימים עסק). תקבעו מדדים מספריים ומדויקים שתחומים בזמן שלפיהם תקבעו אם להמשיך או להפסיק. ואל תייפו את המציאות – לפעמים גם נכשלים.
  7. מומלץ שכל אחד מכם יגדיר גבולות גזרה (בהמשך לאור האדום). תספרו לשותף מה יקשה עליכם, מה יעזור לכם, ותקשיבו גם לו. לפעמים הגורם האנושי יביא אתכם ל"אור אדום", ולא הגורם העסקי.
  8. אל תשכחו להנות מהעסק. אם רק תסבלו כל היום, שום הצלחה של העסק לא תביא אתכם לסיפוק ולרצון להביא אותו לצמיחה משמעותית.

ואחרי כל זה, הכי חשוב – שיהיה בהצלחה!
רגע לפני פתיחת העסק ולחיצת היד

נשלח ב Daddy ביזנס עם התגית: , , ,

זו המדינה שעליה חלמנו. או שלא?

הגיע הזמן שכל עבריין יזכה למאסר

יש רגעים שאתה מבין שהגיע הזמן לחשוש. במדינת ישראל, הרגעים האלה מתחילים כשאתה קם בבוקר, ממשיכים לתוך היום שלך, ובסוף גם נכנסים איתך למיטה. החשש שיפרצו לבית, החשש שיגנבו את האוטו, החשש שתותקף ברחוב והחשש להיות במרכזו של אירוע בטחוני כמו פיגוע או אפילו סתם הפגנה מתלהמת. יש לנו כל כך הרבה חששות, שאני מתפלא שאנחנו עוד מתפקדים במהלך היום.

כבר דיברתי פעם על הפחדים שמלווים אותי מאז שעידן נולד, בעיקר על מה יהיה כשהוא יהיה גדול. אבל פחד הוא משהו שונה מחשש. פחד הוא מצב קיים – מצב שבו בני אדם מרגישים איום בצורה נפשית או פיסית. כשאני מפחד, אני עומד מול משהו מוחשי. חשש הוא חרדה – זוהי הרגשה דומה לפחד, אבל לא רק תחת איום קיים, אלא גם מול איום דמיוני, מודע או בלתי מודע הממלא אותי תחושת חוסר אונים. לצורך ההדגמה, תארו לכם שנכנסתם לים וזיהיתם סנפיר של כריש – ההרגשה שתרגישו היא פחד – הכריש שם. לעומת זאת, במקרה של חשש אני כלל לא אכנס לים – כי אולי יש שם כרישים (כן סנפיר, לא סנפיר, אני לא נכנס).
כן סנפיר לא סנפיר יש כריש
המציאות עולה על כל דמיון

מדינת ישראל היא לא מדינה בטוחה. היא מדינה מסוכנת פי כמה מהרבה מדינות אחרות. עד כמה? מספיק להשוות מהדורות חדשות. בעוד שאצלנו החדשות עמוסות ברציחות, תקיפות, אלימות והתלהמות – כולם תוצר של הגורם האנושי, התקשורת בחו"ל מתעסקת (אפילו במשך מספר ימים ברצף) בתינוק שלבש אוברול וורוד, בכריש שנשך אדם, בהוריקן שמתקרב, או באלף עניינים אחרים שאינם תוצאה של קיצוניות או חריגה מהנורמה. אה כן, והתקשורת בחו"ל גם מתעסקת בקונפליקט הישראלי פלסטיני – כי צריך לדווח על משהו.

המציאות הישראלית היא מציאות בלתי נתפסת. לא פעם אני פוגש מבקרים מחו"ל שמגיעים לישראל בחשש גדול – כי הם לא מבינים שזו המציאות שלנו. מבחינתם, במקום שבו הם חיים, אין מעשי אלימות על בסיס יומי. אין התנצחות בין פוליטיקאים על בסיס יומיומי תוך קריאות גנאי שונות. אין להם חשש (או שאפילו חרדה) קיומית עמוקה בכל יום שבו קמו בבוקר. שלא תטעו – יש אלימות גם במדינות אחרות (ואפילו הרבה יותר גרוע מישראל, ע"ע סוריה), ויש פוליטיקאים מתלהמים גם במדינות אחרות. ההבדל הוא שבעוד שאצלם כל מקרה כזה הוא משבר, אצלנו זו השגרה. כל כך התרגלנו למצב הזה, שאנחנו כבר לא זוכרים שיכול להיות אחרת.

אז למה אני לא מרגיש מוגן?

יש לנו משטרה, יש לנו צבא, יש לנו שב"כ, יש לנו מוסד, יש לנו משמר הגבול, יש לנו מאבטחים, יש לנו שומרים, יש לנו עשרות גופים שאמורים להגן עלינו ולשמור עלינו ולהוריד לנו את מפלס החששות. מי שבחר ללכת על קריירה שבה הוא שומר על אחרים הוא מבחינתי איש אמיץ, ואני לא מאשים אותו בהרגשת חוסר הביטחון שלי. אני מאשים את הגופים שאליהם הוא שייך.

יש לנו משטרה שלא מתפקדת ומבזבזת תקציבים אדירים (ואז מחפשת מאיפה להשלים הכנסה). יש לנו צבא מהמתקדמים בעולם, שפשוט לא מצליח לפתור את בעיית התקציב שלו, שנה אחרי שנה. יש לנו שב"כ ומוסד, שאנחנו שומעים עליהם רק במקרי הצלחה בגלל אופי התפקיד שלהם, אבל אני בטוח שיש להם גם כשלונות (למשל בדובאי). יש לנו מאבטחים ושומרים שעושים את זה כי זו פרנסה, ומרוב אדישות הם בכלל שכחו שהם גם צריכים להיות דרוכים למקרה שבאמת יהיה משהו. אז אם אלה אמורים להגן עלי, פלא שאני לא מרגיש מוגן?

אני לא אדם חרדתי, אבל המציאות ניצחה גם אותי

כשהייתי רווק, פחדתי ממעט מאד דברים, וחששתי עוד מפחות דברים. שירתתי בצבא, אני מכיר את המציאות בשטחים, ועדיין לא פחדתי לטיל שם ולהנות. גדלתי במושב, ולכן מבחינתי להשאיר את דלת הבית לא נעולה זהו דבר שבשגרה. אני אוהב לנהוג, ונהגתי על מכונית ספורט – כמו שאמורים לנהוג עליה. גדלתי בסביבה מאד פלורליסטית, ולכן מעטים האנשים שמשאירים עלי רושם רע. כל אדם מבחינתי הוא קודם כל אדם טוב, עד שיוכיח לי אחרת. כי מה אני, חשדניסט?

כל זה היה עד שנת 2012. מה קרה אז אתם שואלים? התחתנתי. התחתנתי עם אישה מדהימה, אבל די חרדתית. היא חוששת מכרישים (כן, כמו אלו שפה למעלה), מתנינים (כי פעם היה אגדה על תנין בכינרת) וגם מהרבה דברים אחרים. בד"כ, אני לא מסכים איתה. אבל במציאות הנוכחית – גם אני מתחיל לחשוש.

הקמנו משפחה, וזה לא נהיה קל יותר

מאז שעידן נולד אני מוצא את עצמי חושש הרבה יותר. אני מוצא את עצמי נוהג לאט (בייחוד כשעידן איתי ברכב). אני מוצא את עצמי בוחן כל מקום שאני נכנס אליו (בייחוד כשעידן איתי שם). אני מסתובב רק במקומות שאינם מהווים סכנה. בעוד שבכל אלו יש לי שליטה, החשש הכי גדול שלי הוא ממצבים שבהם אני לא שולט.

מאז שעידן נולד, אני מוצא את עצמי חושש כל יום לחיים שלי, של אישתי ושל עידן. אני מוצא את עצמי חושש מנהגים משוגעים (בעיקר כי לפעמים גם אני כזה), מאנשים אלימים (בעיקר כי אני לא אלים, מפושעים (שאין לי מושג מתי אפגוש אותם), מהמצב הבטחוני (שלצערי רק מידרדר מרגע לדודלי). בקרוב אעבור לשכונה חדשה, שעוד נמצאת בבנייה, ושם החשש שלי מגניבות ופריצות יתחיל לעלות עוד יותר. אולי אפילו לא אצא בלילה, כי לך תדע מי מסתתר לך בפינה החשוכה.

יש דרכים למנוע את כל מה שציינתי למעלה, אבל זה דורש גופים שדואגים לאזרח, ולא לתחת של עצמם. זה דורש משטרה שתדאג למנוע פשעים (ולא רק לחפש את הזנב של עצמם ואת האחראים לפשעים לאחר שבוצעו). זה דורש צבא חזק, שאינו מתעסק בזוטות כמו תקציב אלא מראה לציבור כולו איך הוא מתייעל ועושה למען ביטחון האזרח והמדינה. זה דורש בתי משפט שיענישו פושעים כמו שצריך, ולא רק יסגרו עסקאות טיעון (כי זה מקצר תהליכים). זה דורש ממשלה וכנסת המורכבים מאנשים שבאו לשרת את המדינה והאזרח, ולא את האינטרסים של עצמם. כאלו שיקדמו חוקים ענייניים שפותרים בעיות, ולא חוקים פופוליסטיים שפותרים להם את תקציב הפריימריס הבא. לצערי, אף אחד מהגופים אינו עושה עבודתו כראוי, ואנחנו האזרחים סובלים מהמצב הכי הרבה.

אפשר גם לשפר את המצב

הגענו למצב נוראי, שבו לא רק התפקוד של הגופים האלה גרוע, אלא גם התדמית שלהם בשפל. האווירה הציבורית מעודדת אלימות, פשע, כי הרי מי יעצור אותנו? אנחנו יכולים לעשות מה שבא לנו, ואין מי שישמור על הציבור! אז זהו, שהגיע הזמן לעצור. הגיע הזמן להחזיר למשטרה את הכוח שלה – לתת לשוטרים סמכויות נוספות ולגבות אותם בצורה מלאה שתמנע את הזלזול בהם. הגיע הזמן שהצבא יוכיח שהוא לא גוף בזבזני ולא גוף תוקפני – הוא גוף שמגן על האזרח. שבתי המשפט יגבו את האזרחים והגופים המגנים עליו, ולא ישחררו רוצחים ועבריינים על ימין ועל שמאל תוך עידוד עסקאות טיעון "כדי להקל על המערכת".

הגיע הזמן שכל עבריין יזכה למאסר

הגיע הזמן שכל עבריין יזכה למאסר


הגיע הזמן שהכנסת, הגוף המחוקק, יוכיח שיש לו השפעה על הלך הרוח במדינת ישראל – שיחוקק חוקים שבאים להקל על האזרח, ולהקשות על עבריינים. חוקים שיש להם שיניים, שפוגעים גם באלה שיש בהם לובי חזק, ולא רק נותנים הטבות לאותו לובי בדיוק.

כי הגיע הזמן, שמדינת ישראל, שהוקמה מתוך אסון גדול, תקום ותצמח ואזרחיה יוכלו להגיד – זו המדינה שעליה חלמנו.

נשלח ב בדיקת אבהות - פרלמנט האבות של Xnet

רמזור לא עצרו באדום

רמזור היו צריכים לעצור

הסדרה רמזור היא סדרה מעולה. הסדרה כתובה נהדר ומבוצעת בצורה מבריקה. הדמויות, קיצוניות ככל שיהיו, עדיין היו שלמות מספיק כדי שנתחבר אליהן. או לפחות ככה היה שלוש עונות. העונה הרביעית של הסדרה תשאיר לי טעם מריר. מצחיק, אבל מריר.

רעיון נהדר, ביצוע מבריק, דמויות מוצלחות

הרעיון של הסדרה נהדר – שלוש דמויות מרכזיות, מספר לא קטן של דמויות לווין (אלו שמקיפות את הדמויות שלנו – לילך, טלי ודניאל. וגם שירי סרטים), שילוב של המציאות היומיומית עם הקצנה – לעיתים לכדי הצחקה, לעיתים לכדי גיחוך, ולעיתים, עד כדי תנועה באי נעימות בכיסא. בכל פרק זכינו לנתח וללוות את הדמויות בסיטואציות יומיומיות שמוכרות לכולנו, אם מהמציאות ואם מהסיפורים והסרטים. ההתפתחות של הדמויות בסדרה במשך העונות היתה מושלמת, ומאד תואמת למציאות.
רמזור היו צריכים לעצור
אמיר (מירי) וטלי שעברו ממצב של רווקות, לזוגיות קבועה, ומשם לחתונה. בעונה הרביעית גם צירפו את ירדנה הקטנה (מי לעזאזל קורא לילדה שלו על שם כלבה???). איצקו ולילך עברו ממצב של מלכה ועבד למצב של זוגיות לא מתפקדת ומשם לגירושין (שגם בהם איצקו יוצא קירח, וגם שמן, וגם כרגיל- מוכה נפשית). חפר עבר ממצב של רווק נצחי למצב של רווק נצחי (עם רמז ברור להתבגרות, לרצון לזוגיות ומוכנות לילד – שיהיה למי להקריא את ספר הילדים "חיתול מהבול"). ראש מועצת שלומי נשאר ראש מועצת שלומי(וגם מורה לנהיגה, מנהל חברה קדישא, בעל צימרים ועוד כמה מקצועות. מה לעשות, כך יצא). יוקד למד להגיד אבא בעוד כמה שפות, זיסו ובז'ה החליפו נוף ועברו מכדורסל לאופניים ואז לצלילה (באמת היתה שם להקת צבי ים מדהימה).

העונה הרביעית שוברת שיאים

העונה הרביעית הגיעה אלי בתזמון מושלם – אני עם ילד בן 7 חודשים, בתיאום מושלם עם ירדנה. כל רעיון, כל קונפליקט, כל סיטואציה שהוצגה בעונה הרביעית – מוכרים לי היטב בעולם ההורות וגידול הילד. יש לי חברים רווקים (קצת פחות סטלנים מחפר, ואם יש לכם מישהי טובה להכיר להם – תגידו), חברים נשואים, חברים עם ילדים. גם גרושים אני מכיר. כולם הביעו הזדהות עם הסדרה. כולם מצאו את המקום שבו הם התחברו לסדרה, בצורה כזו או אחרת.

Post by ‎רמזור‎.

החיבור הזה לדמויות ולסיטואציות הביא אנשים להתגלגל על הרצפה מצחוק. אישתי כל כך אהבה את העונה הזו שהיא נזפה בי על זה שאני לא נקרע מצחוק. כל פרק הפך לשיחת היום. כל שיחה זוכה לרפרנס מרמזור ("זה כמו שקרה ל:אמיר/איצקו/חפר – הקף את התשובה). רמזור היתה סדרה פופלרית, עד רמת הקאלט, והעונה הזו העלתה אותה לשיאים חדשים. שיאים של צחוק, שיאים של סאטירה, שיאים של הקצנה. העונה הזו היתה עונה מדהימה ברמת הביצוע וברמת הכתיבה (וכל הכבוד לאדיר מילר ורן שריג). אבל העונה הזו גם הדהימה אותי בעוד כמה דברים.

אם הכל כל כך נהדר, למה אני כל כך עצבני?

כל הגברים מכירים את המצב במילואים שבו החבר'ה צוחקים שברחו מהילדים והאישה (זה באמת ככה אצל חלקם). כל הנשים מכירות את הדאגה הזו שהבעל יתפקד כמו שצריך עם הילד (חוץ מאישתי כמובן. עלי סומכים ב100%). כל אדם בוגר שחיפש זוגיות מכיר את אתרי האינטרנט, את הברים האפלים, ואת הדייטים ההזויים (כן, כולל החברה השמנה שנדחפת לכל מקום). החיבור הזה גרם לי להגיד הרבה פעמים – "אבל זה בדיוק ככה!". גם אנשים שדיברתי איתם אמרו לי – "הכל נכון". טוב, כמעט. הנשים אמרו לי "אבל זה בדיוק הגברים שאיתנו. ככה הם מתנהגים. אבל את הנשים? הם ממש הקצינו!". והגברים? הם אמרו "זה בדיוק ככה אצלי בבית, הם מתארים את אישתי! אבל למה הם מוציאים את הגברים כל כך גרוע? אני ממש לא ככה!".

אלו שהיו בתוך הסיטואציות האלה או שנמצאים בהן כרגע, מצאו את עצמם מושא לצחוק. גברים ונשים מצאו את עצמם מול מראה טלוויזיונית שמציגה אותם באור גרוע במיוחד. ופה בדיוק הבעיה – במקום להראות שאפשר אחרת,רמזור בחרה לקבע את הקיים. במקום להשתמש בסאטירה כדי להראות מציאות טובה יותר, רמזור הציגה את מה שרע ואת כל מה שמנסים לשנות בזוגיות, בהורות ואפילו בגירושין. אפשר להגיד שרמזור היא מראה של החברה, ואפשר גם להגיד שרמזור שברה את המראה והשתמשה בשברים. מוסד הזוגיות, מעמד ההורות, ואפילו קרב הגירושין – כולם הושמו ללעג מוגזם. רמזור פגעה בהם בול – אם היינו בשנות ה-90.

Post by ‎רמזור‎.

היה אפשר גם אחרת

תקראו לי יפה נפש (אני אפילו מרגיש קצת ככה), אבל העונה של רמזור השאירה לי טעם מר. הזוגיות הכוחנית שמקטינה את אמיר פשוט קיבעה את הסטריאוטיפ המגדרי, זה שאני כל כך מנסה להציג פנים אחרות. הגירושין של לילך ואיצקו נעשו בחוסר טעם – עורכי הדין האלה קיימים, ונשים הולכים שבי אחריהם בדרכן לרמוס את הגבר. הסיטואציה שבה חפר מגלה חוסר רגישות קיצוני בזמן שהוא מקיים יחסי מין עם אמא והילד שלה קורא לה – וכל מה שהוא רוצה זה לגמור. לא חסרות דוגמאות נוספות.

ארבע עונות שכנעו אותנו שהדמויות בסדרה הן דמויות טובות, שהכל חיובי בסוף, שיש בה רק טוב. אחרי שהדמויות הציגו את כל הרוע שבהן, טוב שזו עונה אחרונה. 

נשלח ב בדיקת אבהות - פרלמנט האבות של Xnet עם התגית: , ,