לשאלה האם להביא ילדים, מתי להביא ילדים לעולם וכמה ילדים להביא לעולם יש פנים רבות. יש את הצד של הדת (המצווה הראשונה בתורה), יש את הצד של הציונות (כדי שישראל והיהדות גם יחד ימשיכו להתרבות ולגדול), יש את הצד של האגו (כי מי לא רוצה להשאיר נצר בצלמו ובדמותו?!) ויש גם את הצד של הרציונל (ואם אתם חושבים שזה רציונלי להביא ילדים לעולם, כנראה שאתם באישפוז במוסד כלשהו).

הצד הדתי והתוצאה שלו – "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" ותשאירו את הילדים לחסדי הרווחה והגמ"ח

המצווה הראשונה הכתובה בתורה היא מצוות "פרו ורבו". היא מופיעה עוד בספר בראשית, ומאז פירשו אותה גדולי וחכמי התורה והיהדות עד כדי הגדרת מין הילוד (לפחות בן ובת), מספר אופטימלי (שני בנים ושתי בנות), ניתוח של סוגיות שונות (מתי להפסיק להביא ילדים, מתי לא כדאי להביא ילדים, מתי צריך להביא עוד ילדים). כל אלו נכתבו בזמנים שבהם היה קצת קל יותר להתקיים – מה שגידלת, זה מה שהיה לך. ואם רצית משהו של מישהו אחר, פשוט עשית החלפה תמורת היבול שלך. זה היה לפני שהומצא הכסף, ולפני שהומצאו מושגים כמו אינפלציה, ריבית, בנקים והרבה מוסדות שחיים על חשבון העבודה הקשה שלך (בעיקר מיסים למדינה).

עם כל ההבנה שאני מגלה למצווה הזו, ויש בה הצדקה (כדי לעודד ילודה בעם הקטן שלנו), אני לא מגלה הבנה לחוסר אחריות. במגזר הדתי והחרדי משתמשים הרבה בפתגם "לכל ילד יש את הפרנסה שלו". הפתגם הזה גם נזל לתוך המגזר החילוני, בעיקר למגזר החילוני החלש יותר. באופן אירוני, יוצא שבעשירונים הנמוכים יותר יש ילודה גדולה יותר. מבינים את האבסורד? ככל שמרוויחים פחות, יש יותר ילדים. ופה רבותי, טמון חוסר האחריות.

הצד של הציונות והתוצאה שלו – הנרטיב הלאומי ציוני

הנרטיב הציוני (והיהודי) יצרו אלינו קשר חזק בין דורות שונים. קשר כמעט לא טבעי. הקשר בין הורים לילדים אצלנו (יהודים, ציוניים, ישראליים – רק תבחרו) הוא חזק יותר מכל מקום אחר בעולם. קיומו של גרעין משפחתי הוא הכרח (שנובע מתפיסה חברתית), ומי שאינו בעל משפחה נתפס כחריג. עד כדי כך הנרטיב הזה קיצוני, שאפילו אם יש לך רק ילד אחד אתה נחשב חריג.

למדנו לסמוך על ערבות הדדית. למדנו לסמוך על תמיכה מהמדינה שתבחר בשבילנו מה נכון ותעודד אותנו לעשות את זה. למדנו לסמוך על מיתוסים עתיקים שמבוססים על הציונות ועל ערכים טהורים. אבל במדינת ישראל, בימינו, האם באמת ניתן לסמוך על כל אלה? אנו סומכים על המשפחה שלנו שתציל אותנו (בין אם זה ילדים שמקבלים תמיכה מההורים, ובין אם זה ילדים שתומכים בהורים). אז השאלה היא – האם להביא ילדים שנצטרך לבקש תמיכה מאחרים כדי לגדל זו החלטה לגיטימית? והאם אנחנו לא מביאים לעולם בידיעה שיום אחד הם יצטרכו לפרוע את החוב ולעזור להורים כפי שהם עזרו לילד/ה?

הצד של האגו והתוצאה שלו

יש בהבאת ילדים משהו מאד אגואיסטי. מאד. כמו מילות השיר "לא בחרתי לבוא לעולם. לא בחרתי את שמי הפרטי…". ההורים בחרו. ההורים הביאו ילד. לא בשביל הילד, אלא בשביל עצמם. בין אם זה כדי לעמוד בדרישות הדתיות, לעמוד בהכרח, או פשוט לדאוג שיהיה המשך לשושלת המפוארת, ההורים בחרו להביא את הילד. וכשמונעים ממניעים אגואיסטיים, מתעלמים מהרבה מניעים אחרים (וגם מהתנגדויות. בעיקר מהתנגדויות).

מי לא רוצה להשאיר המשך לשושלת שלו? לתת לעולם לראות כמה רחוק המשפחה שלו תגיע?כולנו חוטאים בזה. הורים בימינו מוצאים הון על מנת שהילד שלהם יהיה חכם יותר, מוצלח יותר, מפורסם יותר, מחונך יותר ועוד אלפי מדדים שכל אחד מהם עולה כסף. והרבה.

הצד של הרציונל והתוצאה שלו – האם כולם צריכים להביא ילד לעולם?

כשחושבים על להביא ילדים לעולם כמעט אין שיקול של הרציונל. אין מחשבה קדימה, על התוצאה בפועל. יש הרבה סיבות להביא ילדים לעולם וגם הרבה סיבות לא להביא ילדים לעולם. איזה מהן צריכות לקבל משקל חזק יותר? איזה מהן תכריע את הכף? אף אחת מהן. הצדדים השונים שפירטתי קודם חזקים הרבה יותר מהרציונל. יש בהם משהו אמוציונלי, משהו שאינו ניתן לשליטה על ידי הרציונל.

הרי בעולם רציונלי, זוגות לא היו מביאים ילדים לעולם כשאין להם כסף אפילו לכלכל את עצמם (ואז בוכים שגם אין להם כסף לדירה). בעולם רציונלי, משפחות שגידול ילד הביא אותן למצב של משבר (גם אם הן לא יודו בזה) היו חושבות פעמיים אם להביא עוד ילד. בעולם רציונלי, אנשים היו מחשבים כמה יעלה להם הילד הבא, ולא סומכים על המדינה שכבר תממן להם חינוך, ובריאות ותתן להם קצבאות שונות.

אל תתרבו, ואם כבר החלטתם להתרבות, עשו זאת באחריות

אני אדם רציונלי שמבין גם אמונה. אני מבין גם מהו אגו (בעיקר כי יש לי אחד) ואני גם ציוני. קשה לי לראות אלפי משפחות שלא מבינות את ההשלכה של להביא ילדים (או עוד ילדים) לעולם. קשה לי לראות את ההתעלמות מכך שילד זה לא הכרח. ילד זה מותרות – וכמותרות, אם יש לך כסף – תעשה ילד ואם אין לך, אז כדאי שתחסוך ותחכה כמה שנים. עם ישראל סומך על אחרים שיתמכו בו (המדינה, המשפחה, חסדי זרים), ולא חושב על ההשלכות האישיות והחברתיות של להביא ילדים כשאין מספיק כסף.

זו בריחה מהמציאות. זו בחירה בקבירת הראש בחול, על מנת לקבל מה שרוצים (מכל אחד מהמניעים שפירטתי מעלה). אבל יותר מכל, זו פגיעה בילדים שמביאים לעולם של עוני. הם לא בחרו לאיזו משפחה להיוולד, אז המשפחה יכולה לפחות לחשוב לפני שהילד נולד למשפחה קשת יום. תפקיד המשפחה לוודא בשבילו שהוא נולד למשפחה שתיתן לו מה שהוא צריך, ולא תוליד אותו למלחמה קיומית וחיים בחוסר.

מלמדים אותנו לשתות אלכוהול באחריות, מזהירים אותנו מהסכנות שבסיגריות, מעודדים אותנו למחזר, אבל את הפעולה היחידה שהיא בלתי הפיכה – הבאת ילדים לעולם – לא לימדו אותנו או יידעו אותנו מה זה כולל ומה הסכנות שטמונות בזה. מצחיק, לא?

נתחיל מהסוף – אני עשיתי לבן שלי ברית מילה, אני אעשה לבנים הבאים שלי (אם יהיו) ברית מילה, ואני תומך בברית מילה. לא רק ממניעים דתיים, אלא גם מניעים חברתיים. ואם אתם שואלים את עצמכם מה מניע חברתי קשור לברית מילה, תמשיכו לקרוא ותבינו למה זה לא רק המעשה עצמו, זה גם העתיד של הילד.

ברברי, כואב, משייך.

אני מסכים איתכם. המעשה הזה ברברי. האם הייתם חותכים לתינוק בן שמונה ימים את האצבע? את היד? הרגל? אולי את התנוך של האוזן? עוקרים פיטמה? במבחן המעשה – זהו מעשה שבכל זמן אחר בחייו של ילד/גבר היה נחשב לכאב איום ונורא ולהתעללות לפי כל סטנדרט של העולם המודרני. וכל זה על מנת לסמן את הבן שלכם – הוא יהודי כשר. זה קצת כמו סימון שייכות של עדר בקר (עם חותמת לוהטת) או קעקוע על מנת להראות שאתה שייך לשבט ישראל.

עבר, הווה, עתיד בחתיכה של עורלה

אבל האם זו רק ברבריות שעומדת בבסיס המעשה הזה? האם זה לא מייצג אלפי שנים של מורשת (יש שיגידו – מורשת מומצאת ופגאנית)? מבחינתי, ברית המילה אינה רק המעשה עצמו. זו הצהרה. זו שייכות לחלק ממשהו הרבה יותר גדול. זה להיות חלק מהיהדות, וממה שהיא מייצגת. לא תמיד אני מאמין ביהדות (או באלוהים לצורך העניין). לא תמיד אני חושב שמה שהיהדות מבקשת ממני לעשות הוא נכון. לעמוד במבחן הקטן של בחירה בין המשך המורשת לבין הפסקת מנהגים שאיני מסכים איתם במאה אחוז זה מבחן לא קל, אבל עם כל מבחן כזה אני לומד משהו על עצמי ועל המשפחה שבניתי. ברית המילה מייצגת מבחינתי את העבר של עם ישראל, את ההווה שבו בחרתי להביא את ילדי ולבצע בהם ברית מילה, ואת העתיד של בני.

מה קשור העתיד כשאתה חותך לו את הזין?

אנחנו חיים במדינת ישראל. הבן שלי יגדל (99.9%) במדינת ישראל. במדינת ישראל, הבן שלי יהיה שייך למגזר היהודי. והמגזר הזה, עם כל הסמארטפונים, האינטרנט ושאר שטויות שמייצגות גלובליזציה – שומר בקנאות על המסורת שלו ועל המאפיינים שלו. אם אני רוצה שבני יהיה חלק מהמגזר הזה שאני שייך אליו, ושלא יעמדו בפניו קשיים מיותרים, אני אעשה לו ברית מילה. עשיתי לו ברית מילה.

סיפור שהיה כך היה

אני עוד זוכר את היום שהלכנו להתקלח מאוחר, וגילינו את אחד החיילים בפלוגה שלי מתקלח. השעה הייתה כל כך מאוחרת, שהופתענו לגלות שהוא שם. הוא היה כל כך מופתע מזה שאנחנו שם, שהוא שכח לרוץ למגבת. זה היה הרגע שבו גילינו את הסוד שלו – הוא לא נימול. הוא עלה מאחת מהמדינות שנוצרו אחרי נפילת ברית המועצות, ועלה לארץ כי סבתו מצד אביו הייתה יהודיה. אמנם לא עשינו מזה "סרט", לא החרמנו אותו, ולא לעגנו לו – אבל כולנו ידענו שהוא לא באמת יהודי. ועם כל הנחמדות, גם הוא ידע שהוא לא חלק מאיתנו.

מבחינתי, במדינה שבה אני חי, ושגם בני יחיה, להעמיד את הבן שלי במצב בו הוא מגיע עם מישהי למיטה (רק עם אמצעי מניעה!) ואז צריך להסביר למה הוא לא נימול, זו התעללות. להעמיד את הבן שלי במצב בו הוא צריך להסביר במקלחות בצבא למה הוא לא נימול, זו התעללות. להעמיד את הבן שלי במצב שבו בטיול בחו"ל הוא צריך להסביר לחבר'ה שהוא מטייל איתם למה הוא לא נימול, זו התעללות. וכן, גם לחתוך לבן שלי את הזין זו התעללות.

אז איזו התעללות יותר נחשבת?

מבחינתי, לעשות לבן שלי ברית מילה – זו פחות התעללות מכל מצב חברתי שבו יצטרך לעמוד. את ברית המילה הוא לא יזכור – זה יהיה שניים שלושה ימים שבהם הוא יבכה, אנחנו לא נישן, אבל זה יעבור. להעמיד אותו במצב שבו הוא צריך להסביר את המצב שאנחנו בחרנו בשבילו – להפוך אותו ליוצא הדופן, זו התעללות הרבה יותר גדולה. להכריח אותו להסביר את המעשה של ההורים שלו – בלי לדעת בכלל אם יאמין שהבחירה שלנו לטובתו או לרעתו – זו התעללות הרבה יותר גדולה. אני לא מסוגל להסביר משהו שאיני מאמין בו. למה שאכריח את הבן שלי לעשות את זה?

אנחנו דור שלמד לשאול ולפקפק בהכל, ועדיין למדנו שלפעמים התשובה ל"למה" היא פשוט "ככה". במקרה הזה, התשובה "ככה" היא הכי נכונה. כי זה לא העתיד שלנו על כף המאזניים, זה העתיד שלו. כי להפוך אותו ליוצא דופן זו בחירה שלנו. אין לנו זכות לבחור בשמו. זו הבחירה שלו, ויהיו לו מספיק הזדמנויות להפוך ליוצא דופן. יהיו לו מספיק הזדמנויות למרוד במוסכמות ולהוכיח שיש לו גנים של מורד.