כיף גדול בדברים קטנים

לכל אחד יש את מה שמדליק אותו (חוץ מאישתו). זה יכול להיות גאדג'טים חדשים, כלי רכב, אוסף כלשהו או סתם משחק חדש ומגניב. יש הרבה יתרונות בלהיות אבא, אבל זה המרכזי שבהם – לפעמים הילדים הם רק תירוץ.

אני אוהב

כשהייתי ילד הייתי סקרן, ואהבתי מאד לשחק משחקים. עם כל דבר. בגן שעשועים, בבית, בחוץ, בגן, בבי"ס במחשב (כן אפילו אז היה לי אחד), ואהבתי מכוניות, ואהבתי טלויזיה, ואהבתי לגו. שאבתי הנאה מהמון דברים. עם הזמן, הטעם השתנה, אבל הבסיס הוא אותו בסיס – אני אוהב לשחק.
אני אוהב גאדג'טים חדשים ומגניבים שאף אחד לא מבין מה הם עושים, ואפילו לי לוקח כמה ימים (או חודשים) לפענח כמה כוח טמון בהם. אני אוהב כלי רכב (ארבעה גלגלים, שני גלגלים, שלושה, רועשים או שקטים, בכביש או בשטח, הבנתם את הרעיון). אני אוהב לשחק במשחקים (לגו היה פעם המועדף עלי, היום זה קצת יותר בקטע של משחקי מחשב), ואני אוהב לקרוא ספרים (אפילו ספרי ילדים, ובעיקר את המפחידים שבהם).

במהלך השנים, ככל שהתבגרתי, נאלצתי לוותר על חלק מה"תחביבים" האלה. פתאום, במשרה מלאה, כבר יש הרבה פחות זמן לשחק פיפא או NBA. פתאום, כשקמים בבוקר מוקדם, וחוזרים מאוחר הביתה, לקרוא ספר זה מאתגר ועדיף לכבות את המוח ולראות איזה ריאליטי. פתאום, כשיש לך הוצאות על אלף ואחד דברים, עוד הוצאה ושמה רכב נראית לך בעייתית, שלא לאמר מיותרת. והגאדג'טים? כמעט ואין. הגאדג'ט האחרון שקניתי היה מובייל לעריסה של עידן. אז אתה מוותר פה, ומוותר שם, ושוכח כמה כיף היה לך כשהתעסקת עם דברים שאתה אוהב.

ואז עידן הגיע

ברור שהאייפד זה בשבילו!

ברור שהאייפד זה בשבילו!


לא יודע מתי זה קרה, אבל אפילו בתחילת הזוגיות ועד ההריון מצאתי קצת זמן להתעסק עם ה"תחביבים" שלי. קופץ לחבר לשעה של פיפא. לוקח סיבוב על האוטו של אחי (בסיבוב אני מתכוון סופ"ש). קונה מכשיר סלולרי חדש (כי היינו באילת וזה נראה די הגיוני. בזמנו). שם ספר ליד המיטה ומקווה להגיע אליו מתישהו (לא קרה עד עכשיו). ואז הגיע ההריון והכל די נעלם.

מרוב בדיקות וקניות ודאגות ומחשבות ועבודה (בשלוש משרות) וכתיבה וכל מה שיש לך לעשות כל אותם דברים נדחקו קצת הצידה. גם אחרי הלידה, ב2-3 חודשים הראשונים לא מצאתי זמן או כוח להתעסק עם הדברים שנהניתי מהם פעם. אבל אז קרה משהו מאד מיוחד – עידן הפך מגוש תינוקי לבן אדם קטן עם מודעות. לתינוק פעיל, ומגיב, וסקרן ומתעניין. ואז (נורה נדלקת מעל הראש) הבנתי – הנה התירוץ שכל כך חיכיתי לו.

פתאום אני נזכר כמה כיף היה להיות ילד

כיף גדול!
הרבה דברים הפכו להיות הגיוניים. לראות סדרות מצוירות זה הגיוני – אני רק בודק בשביל עידן את התוכן. לשחק באייפד משחקים של ילדים זה הגיוני – אני בודק אם זה יעניין את עידן. אני קונה כרומקאסט (מכשיר שמזרים תוכן מהפלאפון לטלויזיה) כי מאד חשוב שעידן יראה שירים וסדרות בטלויזיה ולא על מסך קטן של פלאפון. אני מסתובב שעות בחנויות צעצועים ובודק צעצועים כדי לדעת מה לקנות לעידן. ללכת לגן שעשועים ולשחק שם זה הגיוני – אני עם עידן! ושלא נתחיל בכלל עם ג'ימבורי (איזה כיף זה!).

עידן הפך לסיבה שלי לעשות הרבה דברים מפגרים, ואני מת על זה! ומה פתאום, זה לא בשבילי, זה בשביל עידן. אני לא יכול לחכות שיגדל ואוכל לשחק איתו במלא משחקים שאני שיחקתי פעם. או שנלך יחד לגן שעשועים ונתרוצץ. שבוע שעבר הוא אפילו סימן שהוא רוצה לנהוג, אז הושבתי עלי אחרי שחניתי ונתתי לו לשחק עם ההגה. הוא הזכיר לי כמה אפשר להתלהב. גם ממנו וגם מהדברים שאני עוד מקווה לחזור אליהם.

הוא התירוץ שלי, וגם התזכורת שכיף גדול נמצא בדברים הקטנים שלפעמים כבר שכחנו.

אוהב לנהוג לפחות כמו אבא שלו!

אוהב לנהוג לפחות כמו אבא שלו!

נשלח ב Blog

מתי נהייתי אבא ושל מי התינוק הזה לעזאזל?

תינוק ישן על אבא

קחו רגע לחשוב פילוסופית – מתי נהייתם הורים? מתי הרגע המדוייק שבו נהייתם הורים? אותה שנייה, שאחריה הפכתם להורים? ברגע שהאישה נכנסה להריון? ברגע שהילד נולד? ואולי בכלל כשהבנתם שאין דבר כזה לילות רצופי שינה ל9 שנים הקרובות (לפחות!)?

הזווית שלי, הזווית שלה

מבחינתי אני נהייתי אבא באותו רגע קסום שעידן הונח בידיים שלי. לבן, מעוך, נפוח, ולא מבין מה לעזאזל קרה פה הרגע – מנעימות של הרחם לעולם רועש ומואר מאד, שבו הוא מועבר מיד ליד ושומע צרחות שמחה. זו בדיוק השנייה הזו, שבה הסתכלתי עליו, והוא עלי, ושנינו חייכנו אחד לשני (אני חייכתי, הוא קצת פחות). זו בדיוק השנייה הזו שבה הבנתי שאני אבא, שבה הבנתי שהעולם שלי השתנה. אתם לא חייבים להסכים איתי שזו הנקודה שבה נהיים אבא, אבל זו הנקודה שלי. זו נקודת אושר, שנייה אחת שתמיד אחזור אליה ואחייך.

מבחינת אישתי, נהייתי אבא רק כשהייתי צריך לקום אליו בלילה. זה לקח כמה ימים.. שבוע עם צהבת בבית חולים גרם לזה שלקח לזה קצת זמן. אבל גם הלילה הזה הגיע. הרגע שבו אתה ישן, ושומע בכי קטן, ומבין שזה או אתה או אף אחד (כי אישתי היתה מעולפת מעייפות). כלומר זה אתה, כי אתה אבא שלו, ולא אף אחד (כי אף אחד לא אבא שלו, אני אבא שלו!).
תינוק ישן על אבא

אז מה היה תשעה חודשים?

אם נהייתי אבא שלו רק אחרי שהוא נולד, אז מה היה במהלך כל ההריון? מי אחראי לעובר שגדל בבטן? אם אני עוד לא אבא שלו, יש לי זכויות עליו? כן! יש לי זכויות עליו. חצי מהגנים שם הם שלי (אולי קצת יותר, לפי איך שהוא מתנהג שנה אחרי). אני הייתי שם כדי לעשות אותו, ודאגתי לו תשעה חודשים. מי דאג שלאמא שלו יהיה הכל? ושיהיה לה נוח? וטעים? ושהיא לא תעבוד קשה מדי? אני!!! אז יש לי זכות. כלשהי.

קשה להגדיר איזה זכות יש לי, כי בכל זאת – לך תבין מה אתה יכול לעשות עם עובר שמאופסן בתוך אישתך. היא סוחבת אותו לכל מקום, מטפלת בו, דואגת לכל צרכיו, והוא דואג שהיא תצטרך להשתין מלא. ואני? אני מקסימום מלטף שיהיה לו נעים. אבל אני כן דאגתי שאישתי תאכל כמו שצריך (כי ככה גם הוא אוכל טוב), שלא תסכן אותו (ואת עצמה!), ושההריון הזה יהיה כמה שיותר נעים (תשעה חודשים זה מלא זמן, לכולנו!). אז יש לי זכות. אמנם הזכות הזו אומרת שכל מה שאחליט חייב לעבור אישור של אישתי, אבל זו זכות.

Worst case scenario

עם כל עשרות הבדיקות שיש במהלך ההריון, יוצא לחשוב מלא על המקרה הגרוע ביותר. על המקרה שבו יגלו פגם ואולי תהיה הפלה. על המקרה שכולם חוששים ממנו. וטוב שחשבנו עליו, כי זה אומר שגם הסכמנו על דרך הטיפול בבעיה כזו אם תהיה. הסכמנו שאנחנו לא נסתכן, וגם לא נסכן את הילד שלנו. אם תהיה בעיה רפואית, כואב ככל שיהיה, אנחנו לא נביא את הילד הזה לעולם. להביא לעולם ילד שיש לו בעיה רפואית היא בחירה רעה. אכזרית אפילו. ומאד מאד אגואיסטית. זו החלטה שנעשית על ידי הורים שרוצים להיות הורים, ולא חושבים על הילד שיצטרך להתמודד עם הבעיה הזו.

הם לא חושבים מה יהיה עם הילד במהלך כל שנות חייו, ועל כך שיצטרכו לדאוג לו במשך שנים על גבי שנים. שהם מתחייבים לילד הזה לכל החיים – לא רק כהורים, אלא כמטפלים יחידים. וזה מביא אותי גם לנקודה נוספת – אם אתם לא רואים דרך שבה תצליחו לגדל את הילד הבא, אל תביאו אותו בכלל לעולם ותעמידו את עצמכם במבחן ובבחירה בין הפלה להמשך הריון. אם יש לכם בעיה כלכלית, אם אתם לא מצליחים להתמודד עם הילדים שיש לכם היום (או אפילו רק עם עצמכם), אל תביאו ילד נוסף. כמו שכתב חבר פרלמנט אחר – קחו אחריות על החיים. שלכם ושל הילדים שלכם.

במקרה ונעמוד בפני השאלה הזו – אם להפיל או לא להפיל – אנחנו כבר קבענו בינינו מה יהיה. אם זה סיכון רפואי, מחלה או מום מולד – הילד הזה כנראה לא יגיע לעולם. וזו החלטה משותפת לחלוטין. ואם נגיע להריון בטעות, לא מתוכנן, שיעמיד אותנו בדילמה – נדע לדבר על זה ולהחליט יחד. גם אם נצטרך לדון בזה עד שיצא עשן לבן, ההחלטה תהיה משותפת. לכאן או לכאן.

אז מתי נהיית אבא?

שאלה מצויינת. אני מחליט על הילד עוד בבטן. אני קובע את עתידו במידה ותהיה בעיה (חס וחלילה, טפו טפו טפו). אני מהווה עמוד תווך בדאגה לסביבת הגדילה שלו עד שהוא יוצא לאוויר העולם, ובעיקר אחרי שהוא מצטרף לעולם הזה. אז כנראה שתיאורטית אני אבא עוד מהרגע שנוצר לי זרע בגוף. אותו מאגר גנטי שיום אחד יתאחד עם ביצית וייצור תינוק. אבל בפועל, בראש, במחשבה – בדיוק באותה שנייה של חיוך..

נשלח ב בדיקת אבהות - פרלמנט האבות של Xnet עם התגית: , , , , , ,

מהיר, עצבני, ומודע לזה

חולה הגה!

אני התגלמותו של הנהג הישראלי, זה שכולם אוהבים לשנוא, אבל עם מצפון. אני נוהג מהר, אני עצבני, יש לי "רגל כבדה" על הגז, אני חושב (וכנראה צודק) שאני נהג יותר טוב מרוב הנהגים, ואני תמיד ממהר – גם כשאין לי לאן. אבל יש לי גם כללים לנהיגה שאני לא אעבור עליהם, כדי לשמור על החיים שלי ושל מי שנוסע איתי.

מהיר, עצבני ומאד מודע לזה

אני מודע לצורת הנהיגה שלי. אני יודע שאני נוהג "עצבני" וגם קצת מהיר. ואני מודע לזה שמי שנוסע איתי לפעמים קצת חושש לחייו (בעיקר אם קופץ לי הפיוז המרוקאי). אבל אני גם מודע לכך שכל דקה שנאי מבלה על הכביש היא סכנת חיים. ולא רק בגלל הנהיגה שלי, אלא גם (ובעיקר) בגלל נהגים אחרים על הכביש. לא יודע אם לקרוא לזה "הנהג הישראלי" או לקרוא לזה "תרבות נהיגה ישראלית", אבל אני כן אקרא לזה סכנת נפשות.

גם אני לפעמים עושה דברים מסוכנים. אני אחתוך את מי שחוסם לי את השמאלי ולא מפנה אותו. אני אאט בכוונה את מי שיסנוור אותי כשאני לא יכול לנסוע יותר מהר. ואני אחסום בכוונה את מי שמנסה להכנס לפני בתור לרמזור שאני עומד בו כבר 5 דקות והוא קיצר מהנתיב ליד. אני נהג זבל, שגם סוגר חשבונות על ההכביש. אבל אני גם זוכר שיש דברים שאני לא אעשה. כדי לשמור על החיים שלי וגם כי יש לי קצת עקרונות וערכים שאני רוצה לשמור עליהם.

ערכי הנהיגה הבסיסיים שלי

אני לא אחתוך ברמזור מהנתיב ליד כי זה בדיוק מה שמעצבן אותי – כשאנשים מקצרים את הרמזור על ידי כך שהם חותכים מהנתיב הימני לפנייה שמאלה (ואם אתם לא יודעים על מה אני מדבר, תעמדו במחלף רמלה לירידה ל431 מערב בבוקר, או בצומת מסובים לירידה לכביש 4 דרום). 10 דקות המתנה ברמזור לפנות שמאלה, ובסוף בא איזה נהג ונדחף עליך. לא לפניך, לא לידך, עליך.

אני לא אסע בשמאלי כשיש מישהו שנוסע יותר מהר ממני – כי אני יודע שזה מעצבן אותי כשעומדים לי בשמאלי, וזה לא משנה לי מה המהירות המותרת. אם אני יכול לעקוף אותך, ואתה לא עוקף ברגע זה, תעוף לי מהנתיב!

אני תמיד אעצור במעבר חצייה ואתן זכות קדימה – הנהגים תמיד עסוקים במיליון דברים – לנהוג, הילדים מאחורה, הפלאפון מקדימה, הרדיו ואולי גם איזה משהו קטן לאכול. אז הם שוכחים שיש אנשים שהולכים המעבר חצייה ואפילו לא מסתכלים, או גרוע מכך – לא מסתכלים אם מגיע רכב לפני שהם נכנסים לכיכר או פונים. ואז הם מתפלאים שצופרים להם…

ותמיד אבל תמיד אאותת בפנייה או מעבר נתיב (כן, זה הצ'ופצ'יק הקטן מאחורי ההגה בצד שמאל שמפעיל את אורות האיתות) – מה כל כך קשה בלאותת? זה עניין פשוט וקל, שמאותת לנהגים מסביב שאתה מתכוון לפנות לכיוון אליו אתה מאותת. אבל כנראה שבישראל זה קשה. בכל זאת, לך תמצא איך לאותת כשביד אחת יש סיגריה, ביד שנייה פלאפון, את ההגה אתה מכוון עם הברך והילד משגע אותך מאחורה.

אני חולה הגה!

ואולי מפה הייתי צריך להתחיל. אני מסוגל לנהוג שעות על גבי שעות. מפה לשם ומשם לפה וגם לאילת וחזרה. באותו יום. אני חולה הגה, ואני חולה מכוניות. אני אוהב לנהוג על כל סוג של מכונית, אפילו המשפחתומטית המעפנה מהליסינג. אני אוהב את המהירות ואני אוהב לשלוט במכונה מברזל ששוקלת טון כאילו היא חלק ממני. יש לי כמות שעות על הכביש שלא הייתה מביישת נהג בן 60.
חולה הגה!
מחלת ההגה שלי גם הופכת אותי לנהג מיומן. אני יודע לבחון את המכונית, את מה היא מסוגלת לעשות, ומה היא לא מסוגלת לעשות – וכך אני נמנע מלהגיע לקצוות. עשיתי הכשרות נהיגה, נהגתי במסלול מירוצים, נהגתי בשבילי עפר, נהגתי בשטח טכני וקשה, וגם נהגתי בפקקי ישראל (רוב הזמן). אני משתדל לא לנהוג בפראות, למרות שלפעמים גם זה בוער בי.

שומר על המשפחה ונרגע על הכביש

מאז שאני נשוי אישתי דואגת לבקש ממני להרגע על הכביש. וזה כמעט עובד לה. זה בעיקר עובד לה מאז שנולד לנו ילד. הנוכחות של כיסא התינוק באוטו בהחלט מרגיעה לי את הרגל ואת הווריד של העצבים. בייחוד כשאתה יודע שאם אתה נוהג בחוסר זהירות, אתה מסכן את החיים של הבן שלך. זה אולי בסדר לסכן את עצמך על הכביש, אבל לא את מי שנוסע איתך (או מסביבך). זו אחת הסיבות שאני גם לא מבין את מי שמעשן ליד הילד (או במקרה הכי גרוע – באוטו סגור!) – מילא שאתה הורג את עצמך, אבל רבאק – תן לילד לנשום.

עם כל זה שאני מודע למגרעות שלי, אני גם מודע לכך שיש לי אחריות לבטיחות שלי ושל המשפחה שלי (וכל מי שנוסע איתי). אני תמיד חוגר חגורה (ומבקש ממי שנוסע איתי שיחגור, גם אם הוא מאחורה). אני תמיד אחגור את עידן כמו שצריך, גם לנסיעה של שתי דקות. אפילו השתתפתי בכנס בטיחות ילדים בדרכים כדי ללמוד על גורמי הסיכון ודרכי המניעה לשמירה על המשפחה (בעיקר בגלל מקרה מבהיל של חבר קרוב). זה גם משהו שאני לא אתפשר עליו – אני לא אהיה אחד מאלה שנתפסים עם ילד לא חגור. לא בגלל הקנס. בגלל שאני אוהב את הילד שלי.

דוגמא אישית? מקווה שכן

אז נכון, אני לא הדוגמא האישית הכי טובה לילד (בעיקר כשהוא לא איתי באוטו). אבל כשהוא כן איתי באוטו, אני משתדל לנסוע רגוע ולתת יותר תשומת לב לתנאי הכביש ולנהגים מסביב. אני נוהג לאט יותר, רגוע יותר, ונושם עמוק הרבה מאד. אני אפילו משתדל לקלל פחות, ומקווה שאצליח להמנע מזה לגמרי מתישהו. אני מקווה שהוא ילמד ממני שנהיגה היא לא רק מה אתה עושה על הכביש, אלא גם מה אחרים עושים על הכביש. את האהבה לנהיגה ולכביש הוא כבר קיבל ממני, אז נקווה שילמד ממני גם לשמור על עצמו כמו שאני שומר עליו.

למדתי לרסן את עצמי – לנהוג רגוע, לא למהר, לנשום עמוק ולתת לנהגים אחרים לאבד את עצמם לדעת. כיום אני נוהג על רכב שלא מאפשר להתפרע (ואולי טוב שכך), וזה מלמד אותי גם להיות יותר רגוע. להיות עצבני לא יעזור לי, כי מנוע 1,000 זה לא בדיוק מנוע שנותן לך להתעצבן. הוא בעיקר צורח כשמתעללים בו, וזה לא נעים. לא למנוע ולא לי. אני מאד מקווה שגם אתם מרסנים את עצמכם על הכביש. לא בשביל עצמכם.

בשביל הילדים שלכם.

נשלח ב בדיקת אבהות - פרלמנט האבות של Xnet

חינוך כלכלי בימי טירוף – על דמי חנוכה, דמי כיס ושכר לימוד

עוד לא עמדתי במצב שבו אני צריך להגיד לעידן שאני לא קונה לו משהו. למזלי, הוא קטן ועוד לא מבקש או דורש (אך הימים האלה מתקרבים בצעדי ענק). אני מקווה שאוכל להסביר לו בצורה הגיונית מה הסיבה שלא קונים, וגם שהוא יסכים להבין את זה.

חנוכה תמיד מזכיר לי סופגניות, לביבות, נרות ודמי חנוכה. בעיקר כאלה המורכבים ממטבעות שוקולד בשקית רשת אדומה. דמי החנוכה שלי תמיד הגיעו בשתי צורות – במטבעות שוקולד ובמזומן. מטבעות השוקולד נמסרו ישר לידיים שלי, והמזומן נמסר לידיים של ההורים שלי (רק לאחר שהובהר לי שזה הכסף שלי, והם רק "שומרים עליו"). המטרה היתה ברורה – תשמין כמה שתרצה, אבל את הכסף תבזבז רק אחרי אישור של ההורים. ובצדק.

לחינוך כלכלי יש הרבה השלכות – על עתיד הילדים, עתיד המבוגרים, ואפילו על יציבות המשפחה. בעולם החומרני שמקיף אותנו היום, החינוך הכלכלי מקבל משנה תוקף. יותר מדי פעמים ראיתי הורים לילד שיצא משליטה (כלכלית ו/או התנהגותית), ואני לא מתכוון להיות אחד מהם. חינוך כלכלי מתבטא באלף ואחד דברים, אך הוא מתחיל תמיד באותו מקום – הילדות.

כיצד למדתי את חשיבותו של חינוך כלכלי

מעשה שהיה כך היה – גדלתי במושב. זה אומר שמלבד לטייל כל היום בין גבעות, לרוץ בין בתים של חברים ולפתוח את הראש בפעילויות מסוכנות, לא היה הרבה מה לעשות. במרכז המושב היתה מכולת, שבה היינו עושים קניות קטנות. כמו שכל מכולת, גם שם היו רושמים לנו ומוכרים בהקפה (שם של פעם למושג עכשווי – נותנים אשראי). המוכר, איש ישר ונחמד, לא היה מוכן למכור לי, אלא אם אמא שלי או אבא שלי היו באים איתי. וזה עיצבן אותי.

לחצתי על אמא שלי לפתוח לי כרטיס, לאפשר לי לרשום, לתת לי להיות קצת עצמאי. הלחץ עבד, ובסוף זה קרה – קיבלתי כרטיס משלי לרשום בו במכולת. מגבלת הסכום – 20 שקלים חדשים. סכום אסטרונומי לכל הדעות (בייחוד לילד בן 8 שלא יודע מחיר של מסטיק בזוקה). הסכום האסטרונומי הזה החזיק לי בערך 72 שעות. קניתי ביצת קינדר, ועוד טורטית לחבר, ובמבה (כי צריך משהו לטיול אופניים) ועוד כמה ממתקים שיהיה לבית עץ שתכננתי לבנות, ובקיצור – הכסף נעלם.

התעצבנתי. איך יכול להיות שהוא כבר נגמר? הולך לאמא, מבקש עוד. התשובה – "לא!". בכי, צעקות, קצת התבכיינות, הסתגרות בחדר, חזרה לסיבוב שני. "קיבלת תקציב, וביזבזת אותו", אמרה אמא, "עכשיו תחכה לחודש הבא". היינו ב4 לחודש. 26 יום בלי תקציב, שעד לפני 3 ימים אפילו לא ידעתי שיהיה לי. היקום שלי קרס.

מתעשת, לומד, מלמד

כך למדתי מהו חינוך כלכלי. מה זה אומר להיות אחראי על כסף שהופקד אצלך, ולשמור על מגבלות של תקציב. לקח מהיר, פשוט וכואב – יש כסף, אפשר לקנות, אבל תחשוב מה יהיה מחר. זה גם לקח שאשמח להעביר לילדים שלי. דחיית סיפוקים, שמירה על מגבלות תקציב, לדעת שיש הכל, ולא תמיד צריך יותר. לפעמים, מה שיש לנו זה בדיוק מה שאנחנו צריכים, ואפילו יותר מדי.
עבודה בשביל כסף ודמי כיס
אני מקווה שלילדים שלי אוכל להקנות ידע וחוכמה להתמודד עם בעלות על כסף. כדי שאוכל לעשות את זה, אתן להם דמי כיס. איני יודע איך, כמה ומתי, אך אני בטוח שאתן להם. דמי הכיס האלה יהיו שלהם, ושלהם בלבד. אוכל לשמש כיועץ, אוכל להסביר להם יתרונות וחסרונות של הבחירות שהם עושים, אבל לא אמנע מהם לעשות בכסף הזה כרצונם (גם אם זה בהשפעת גופים חיצוניים שלא בדיוק אכפת להם כמה כסף יש לי).

דמי הכיס הם חלק חשוב מחיי ילדים, וחלק חשוב מההתבגרות. ראיתי הרבה סוגים של דמי כיס, ולא עם כולם אני מסכים. סקירה קצרה על סוגי דמי כיס, לטובת מי שמחפש רעיונות:
1. מיסים – דמי הכיס שחייבים לתת לילד. אלה בעיקר הורים שאין להם סבלנות או ילדים שדורשים עד שהם מתישים את ההורים. בעיקר בגיל ההתבגרות שבו יש לילדים "דברים שהם חייבים לקנות כי לכולם יש!".
2. משכורת – דמי כיס שניתנים תמורת עבודות בית. לא עבדת, אין דמי כיס. למרות שלאו מטלות הבית, שעל הילד מוטל לעשותן בכל מקרה, משלמים לו על זה ואז מתפלאים שהוא לא עובד בלי תשלום.
3. בונוסים – דומה למשכורת, אך הפעם יש דמי כיס קבועים שאינם תלויים במטלות, ובונוסים על השקעה בעבודות הבית, שמירה על הסדר והתנהגות מופתית.
4. שוטף פלוס – דמי כיס שאינם ניתנים בפועל אלא נצברים לעתיד. המטרה – לחסוך לילד. אם זה מלווה בקביעת מטרה (למשל משחק שהילד רוצה) ושיתוף פעולה (ההורה שם שקל על כל שקל של הילד) זה אפקטיבי מאד.
5. שוטף מינוס – דמי כיס שכבר ניתנו כנגד משהו שהילד כבר קנה ("קנינו לך משחק חודש שעבר, אז החודש לא קונים"). הילד ממורמר ומרגיש נגזל, ההורה משיג את שלו (אם הוא עומד על שלו מספיק טוב), ואף אחד לא למד מהם כלום.
6. מענקים – דמי כיס, בדרך כלל בסכום גדול יותר, שניתנים תמורת הישגים יוצאי דופן (בתחום הלימודים בדרך כלל).

מי שבחר רק בדרך אחת של דמי כיס, מומלץ שיבחר לעצמו עוד כמה דרכים. לדעתי, השילוב ביניהם מביא לתוצאה אופטימלית בחינוך הכלכלי. דמי הכיס צריכים לשמש כשכר לימוד – שכר לימוד שעולה לכם ללמד את ילדיכם ערכו של כסף, וחשיבותה של החשיבה לפני בזבוז.

אז מה יהיה כשיגדלו וידרשו?

אני לא יודע. לא תמיד אוכל לקנות הכל, ולא תמיד ארצה לתת לילדים כל מה שירצו באותו רגע. ברור לי שזה יכלול אכזבה, פרצופים, אולי אפילו קצת בכי – אבל זה חלק מהחיים. זה חלק חשוב מהחיים שצריך ללמוד בשלב מוקדם. ההבנה שלא הכל אפשרי ולא הכל נעשה בגחמה של רגע היא הבנה חשובה. והשאלה היא איך מתמודדים כדי ליצור את ההבנה הזו.

יש הרבה פתרונות למצב בו אבחר לא לקנות לילדים משהו. אפשר להציע אלטרנטיבות כמו לבקש ממנו לחכות (כדי שאבא יקבל "דמי כיס" מהעבודה) ולחשוב אם הוא באמת צריך את הכסף. אפשר לחסוך יחד איתם למטרה משותפת – הם נותנים דמי כיס, ואני אשלים להם. ככה ילמדו שאבא יעזור, אבל גם הם עוזרים לעצמם. אופציה נוספת (אך מאתגרת במיוחד) היא למצוא חלופה שלא עולה כסף או לפחות עולה פחות כסף. זה קשה, אך אפשרי.

ואם נחזור לפתיחה – עם דמי החנוכה ההורים שלי תמיד הכווינו אותי לאחד משני כיוונים – לקנות משהו "גדול" ויקר שאני רוצה כבר הרבה זמן, או לחלק את הכסף להרבה הזדמנויות קטנות ולהנות ממנו לאורך זמן. עד היום, אם יש לי מעט כסף – אני נהנה מהדברים הקטנים (כמו ארוחה טובה) ואם יש לי יותר כסף אני חושב במה להשקיע אותו. וזה רבותיי, תמציתו של החינוך הכלכלי שקיבלתי. שאם אגלה שילדי חושבים לפיו בעוד 25 שנה, אני את שלי עשיתי.

יש לכם הצעות לסוגים נוספים של דמי כיס? לתמהיל הנכון של דמי כיס? ספרו לי בתגובות, אשמח לשמוע!

נשלח ב בדיקת אבהות - פרלמנט האבות של Xnet

המדריך המלא להכנת עוגת זילוף וגם כמה טיפים ליומולדת

עוגת זילוף - זה לא כזה קשה

הגענו ליומולדת שנה. השנה הזו עברה מהר. כל כך מהר, שלא שמנו לב שכדאי שנארגן יומולדת לילד! אז לבקשת אישתי, למדנו להכין עוגת זילוף מהודרת ומגונדרת, ואפילו הצלחנו. על הדרך, למדנו גם שניתן לחסוך לא מעט כסף אם עושים דברים לבד.

אם אתם מעוניינים במדריך המלא לעוגת הזילוף, אתם יכולים לקפוץ ישירות למתכון בלחיצה כאן

הקדמה – העלות האמיתית של יומולדת לילד

ימי הולדת הפכו להוצאה מטורפת להורים. יש שפויים יותר, שפויים פחות, אבל כולם מוציאים כסףף על היומולדת בצורה כזו או אחרת. שמעתי על ימי הולדת לגיל שנתיים שעלו 3,000 שקל. אתם מבינים? יותר מחצי משכורת חציונית ישראלית, על יום אחד, שהילד בעצמו לא בטוח יזכור. זה טירוף.

האוכל המוגש בימי הולדת מהווה מרכיב גדול מהעלות של היומולדת. רק העוגת זילוף (שהמתכון שלה נמצא בהמשך הפוסט) היתה עולה לנו 350 ₪ לעוגה קטנה, ויותר מ500 ₪ לגדולה, אם היינו קונים אותה מוכנה, וזה בלי לערב פיצות קנויות, בורקסים, וחטיפים לכל הילדים (וההורים). כמה עלתה לנו העוגה בפועל? בערך 20 אחוז אם לא פחות. איך? תמשיכו לקרוא!

כמה קל לחסוך

מאד קל לחסוך על יומולדת. על ידי כך שלא עושים אותה כלל. אבל אם כבר החלטתם שעושים יומולדת, כדאי לשים לב לכמה טיפים שעוזרים לחסוך:

  • נסו לעשות כמה שיותר בעצמכם. עוגה בחושה פשוטה תעלה לכם 10-18 שקל. עוגה שתכינו בעצמכם תעלה בערך חצי מזה (חפשו מתכון עוגה בחושה של קארין גורן, הנאה מובטחת) ואפשר אפילו לאלתר ממה שיש בבית עוגת ביסקויטים בעשרה שקלים (תראו פה בלינק כמה זה קל להכין עוגה בעשרה שקלים). ג'חנונים ניתן לקנות ולאפות בבית. קישים/פשטידות נורא קל ופשוט להכין בבית. ככל שתכינו יותר, ותקנו פחות מוכן, תחסכו יותר.
  • שתפו את המשפחה – אני בטוח שהרבה בני משפחה ישמחו לעזור. להביא עוגה, להביא סלט או אפילו רק שתייה. אז נכון, זה לא בדיוק חיסכון (יותר כמו העברת אחריות), אבל זה אומר שפחות כסף ייצא מהכיס שלכם 🙂
  • אל תקנו מותגים – גם ככה לא ישימו לב. היום כמעט בכל סופר יש מותג פרטי, שזול בכמה שקלים ממוצר מקביל (ולפעמים מיוצר על ידי החברה המתחרה). בכל ההמולה של היומולדת, אף אחד לא יזכור של איזה חברה המוצרים שקניתם, בייחוד אם הם מוגשים ללא האריזה. לשופרסל יש מותג פרטי מעולה, עם מבחר ענק של מוצרים. הסלטים, למשל, מיוצרים על ידי סלטי שמיר, אבל זולים ב2-5 שקלים. הקמח שבו השתמשנו בעוגה – עולה 5.90 לעומת 9 שקלים לקמח של אסם (והתוצאה? אותו דבר!). אז גם פה ניתן לחסוך לא מעט. שקל פה שקל שם והחיסכון הזה מצטבר לסכומים גדולים. בייחוד אם הוא הופך להרגל ומיושם לאורך כל השנה.
  • אל תתפרעו. תחשבו כמה אנשים באים, כמה כל אחד יאכל, ותעשו חשבון. אנחנו למשל, התפרענו – לפי החישוב שלנו כל אחד היה אמור לאכול ג'חנון אחד, פרוסת פשטידה, שתי פרוסות לחם עם גבינות, ירקות מלוא הצלחת, וגם כמה חתיכות עוגה. אם לא הבנתם כמה הגזמנו, רק אגיד שהיומולדת היתה יום שבת ואני ואישתי עדיין אוכלים שאריות מה שהוגש שם (ארבעה ימים אחרי), וגם אמא שלי, ואח שלי.

בסופו של דבר היומולדת הזו עלתה לנו כמה מאות שקלים. אמנם זה לאחר צמצומים וחסכון במרכיבים וכמויות, אבל בדיעבד – יכולנו לחסוך עוד. יוקר המחייה מכה בכולנו, אז או שתבקשו העלאה בעבודה, או שתחסכו קצת כסף. אנחנו בחרנו לחסוך קצת, ועל הדרך למדנו להכין עוגת זילוף מהממת!!!

איך מכינים עוגת זילוף?

המדריך הזה מתחלק לשניים – חלק ראשון הוא מתכון לעוגה (עם מספר אפשרויות) שתהווה בסיס לזילוף. אנחנו עוד מתנסים עם כל מיני מתכונים, אבל מה שחשוב – שהעוגה תצא בסוף גבוהה, יפה, ומעט קשיחה. מוזמנים לנסות עם המתכון שלנו או עם מתכון אחר, כי מה שחשוב זה מה שבא מעל העוגה. וכאן נכנס החלק השני – איך בכלל עושים את הזילוף? כמה זמן לוקח לזלף? כמה זה קשה? תשובות מלאות בהמשך.

עוברים למטבח: המתכון המלא לעוגת זילוף כולל תמונות

חלק ראשון – עושים עוגה!

מצרכים לעוגת זילוף

מצרכים לעוגת זילוף

את העוגה לקח לנו הרבה זמן לעשות. לא בגלל שהמתכון לוקח הרבה זמן, אלא בגלל שלקח לנו זמן למצוא מתכון לעשות. ניסינו לפחות 6 מתכוני עוגות, כי רצינו עוגה גבוהה שיש לה גם טעם טוב. בדרך מצאנו עוגה טעימה מאד אבל נמוכה (עוגה בחושה של קארין גורן), עוגה גבוהה מאד (אבל מתפוררת וקצת קשה) ובסוף מצאנו משהו באמצע – טעימה, גבוהה יחסית, וקלה להכנה. והערה קטנה – נא לא להבהל מכמות הסוכר. העוגה הזו היא יותר עוגת תצוגה מאשר פינוק לבלוטות הטעם, ולכן החומרים בהתאם.

מצרכים לעוגת זילוף:

  • 2 כוסות סוכר
  • 5 ביצים (מופרדות לחלמונים וחלבונים)
  • 2 כוסות מים
  • 200 גרם שוקולד מריר
  • 3/4 כוס אבקת קקאו
  • 3/4 כוס שמן
  • 2 כוסות קמח
  • 1 שקית אבקת אפייה
  • תבנית עוגה (אנחנו השתמשנו ב26, אפשר גם 24)

ואחרי שיש לנו הכל, עוברים להכנת העוגה

  1. לוקחים כוס סוכר, שמים בקערת מיקסר יחד עם 5 חלבונים. מקציפים עד שיוצא קצף יציב (זהירות לא להקציף יותר מדי). לנו יש מיקסר סוג ד', אז ההקצפה לא יצאה משהו. עם מיקסר נורמלי יותר, השמועה אומרת שניתן להגיע לתוצאות הרבה יותר מרשימות. כוס סוכר וחמישה חלבונים לעוגת זילוף
  2. אחרי שהקצפנו, לוקחים עוד כוס סוכר, יחד עם 2 כוסות מים, 3/4 חבילה שוקולד מריר וכוס של אבקת קקאו – מערבבים הכל יחד, מחממים קצת על אש נמוכה (או אפילו בבן מארי – קערה מעל סיר עם מים רותחים) עד שהכל נמס ואין גושים. משאירים את התערובת להתקרר ולהגיע לטמפרטורת חדר (לממהרים – שמים במקרר לכמה דקות, להזהר שלא יהיה קר מדי).תערובת להמסה - עוגת זילוף
  3. לתערובת שהכנו וקיררנו מוסיפים 5 חלמונים ו 3/4 (שלושת רבעי) כוס שמן. מערבבים לעיסה אחידה.
  4. עכשיו לחלק המעניין – מוסיפים את שתי כוסות הקמח ושקית אבקת אפייה לתערובת, לאט ובזהירות, ומערבבים. מערבבים עד שאין גושים והתערובת אחידה. אחרי שהכל מעורבב, מוסיפים את הקצף לתערובת ו"מקפלים" (בעברית פשוטה – מערבבים בעדינות) עד שיש תערובת אחידה.
    2 כוסות קמח ואבקת אפיה לעוגת זילוףתערובת מוכנה לעוגת זילוף גבוהה
  5. משמנים תבנית ומוזגים את התערובת פנימה. מכניסים לתנור בחום של 180 מעלות למשך 40 דקות. אנחנו התחלנו אחרי חצי שעה לבדוק את העוגה עם קיסם – הקיסם צריך לצאת יבש, בלי פירורים. בניגוד לעוגות הרכות, זו צריכה להיות יחסית קשה בשביל שתעמוד בזילוף בגבורה! (והיא תתרכך גם ככה כשהיא תתקרר, אז הכל בסדר)תערובת עוגת זילוף לתנור
  6. נותנים לעוגה להתקרר מחוץ לתנור עד לטמפרטורת החדר.עוגת שוקולד גבוהה

ועכשיו, שיש לנו עוגה מוכנה כבסיס לזילוף, מתחילים עם הזילוף שלשמו התכנסנו פה…

חלק שני – עושים זילוף ומקשטים עוגה!

מזרק לעיצוב שוקולד
שוקולד צימקאו
2 קצפת ושניים פודינג לזילוף

מה צריך לזילוף?

  • 2 מיכלי שמנת מתוקה או קצפת צמחית
  • 2 שקיות פודינג אינסטנט
  • שוקולד צימקאו (או שוקולד מריר, למרות שזה פחות מומלץ). אם אין לכם מושג מה זה, גם לנו לא היה. זה במחלקת אפייה בסופר, וזה נראה כמו התמונה שיש פה משמאל.
  • שקיות זילוף (אני ממליץ על שקיות זילוף חד פעמיות – אחת לכל צבע שאתם מתכננים לעשות. יש בכל חנות של חד פעמי או ציוד למטבח)
  • צנתרים – אלו הראשים שאיתם עושים צורות בזילוף. ניתן לקנות כמה סוגים, או להסתפק באחד. אנחנו קנינו ערכה שכללה 5 צנתרים.
  • מזרק שוקולד (או צנתר דק במיוחד שיתלבש על שקית זילוף) – לצייר את הבסיס לעוגת הזילוף.
  • נייר אפייה
  • צבעי מאכל – בהתאם לצרכים שלכם. אחרי ניסוי וטעייה, עדיף לקנות צבעי מאכל טובים שעולים קצת יותר אבל גם נותנים תוצאה טובה יותר.

אני מזהיר מראש – אם אין לכם סבלנות, אל תתחילו עם זילוף. זה דורש סבלנות, זה דורש זמן, וכל קיצור שתעשו רק עלול להקשות יותר. אני נהניתי לקחת את הזמן, לקשט להנאתי, וזוגתי שתחיה – לא כל כך.

מתחילים מהבסיס לזילוף –

אנחנו צריכים 2 מיכלי שמנת ושתי שקיות פודינג ווניל רגיל. מקציפים אותם יחד במיקסר עד לקבלת קצף יציב. טיפ חשוב – אם אתם רוצים זילוף טעים – תשתמשו בשמנת מתוקה (חלבית). אם אתם רוצים זילוף יציב – תשתמשו בקצפת צמחית. ניסינו את שניהם – הקצפת המתוקה עבדה מעולה, אבל נראית פחות יפה יום אחרי. אם אתם רוצים להכין יום או יומיים מראש את העוגה – עדיף קצפת צמחית בשביל הזילוף.
כיסוי עוגה לזילוף
כשיש קצף יציב וחזק, מכסים את העוגה בשכבה דקה ואחידה מכל הצדדים. זה יהווה הבסיס לזילוף עצמו. אם אתם רוצים צבע רקע מסויים, ניתן כבר בשלב הזה להשתמש בצבעי מאכל ולצבוע חלק מהתערובת כדי לעשות רקע צבעוני.

***** מכניסים את העוגה למקרר לחצי-שעה כדי לייצב את הבסיס לזילוף. *****

בינתיים, מכינים את הציור של הזילוף –

אם עוד לא בחרתם ציור שאתם רוצים לעשות בזילוף, זה הזמן לבחור אותו. אנחנו הדפסנו את האריה החמוד על דף איי4 כך שהוא תפס 60-70 אחוז ממנו.
ציור של אריה
בקערת מתכת או זכוכית שמים רבע עד חצי חבילת שוקולד צימקאו (נמצא במחלקת האפייה בסופר). מרתיחים מים בסיר קטן, מורידים לאש קטנה ושמים את הקערה מעל הסיר. מערבבים את השוקולד עד שהוא נמס לגמרי, ומכבים את האש.
שוקולד מומס לציור זילוף
לוקחים מזרק שוקולד (לנו יש אחד ייעודי לעניין הזה, עוד מאז שעשינו קייק פופס) וממלאים אותו בשוקולד מומס (ניתן גם להשתמש בשקית זילוף, שעושים בה חור ממש קטן – שניתן יהיה לשלוט בכמות השוקולד).
טיפ: את נייר האפייה שמים מעל הדף המודפס. מומלץ לשדך אותם עם שדכן כך שלא יזוזו כשנעבוד איתם.

באמצעות המזרק (או שקית הזילוף) מציירים את כל קווי המתאר של הציור. שימו לב שקווים דקים מדי פשוט יישברו, אז עדיף קו עבה מאשר דק. מצד שני, שימו לב שלא ייצא עבה מדי. את הציור (המהמם) משוקולד מכניסים למקפיא לרבע שעה עד חצי שעה. כאשר הציור יתקשה, יהיה הרבה יותר קל להעביר אותו לעוגה.

עכשיו לחלק המסובך (כל כך מסובך, שלא צילמנו אותו מחשש לבעיות) – מוציאים את העוגה מהמקרר, ואת הציור מוציאים מהמקפיא. בזהירות מפרידים את הציור מנייר האפייה, ומעבירים את הציור משוקולד לעוגה עצמה. אם עשיתם אותו טוב, הוא יעבור בקלות. אם לא עשיתם אותו טוב, תמצאו את עצמכם, כמונו, מעבירים חלקים ומרכיבים פאזל של חלקי שוקולד. אחרי שסיימנו להרכיב את השוקולד חזרה על העוגה, זה נראה ככה:
עוגה מוכנה לזילוף

מכאן והלאה, כל מה שנדרש ממכם זה סבלנות ועדינות:
לוקחים כמות של תערובת זילוף שנראית לכם מספיקה לשטח אותו אתם רוצים לכסות. שמים טיפה אחת או שתיים של צבע מאכל (תלוי בצבע מאכל) ומערבבים טוב, עד שכל הצבע אחיד. אם הגוון לא טוב, ניתן להוסיף עוד צבע מאכל. מומלץ לשים מעט ולהוסיף ככל שמתקדמים, כדי שלא יהיו טעויות בגוון.
הכנת פודינג צבעוני לזילוף

לגבי כמות תערובת הזילוף – בתמונה למטה, בשקית, יש שתי כפות גדושות. זה הספיק לכסות את כל השטח הצהוב של העוגה, ועוד נשאר לי הרבה כדי לערבב עם הכחול וליצור את הצבע הירוק של הדשא.
מתחילים לזלף את האריה

אמצע הדרך לעוגת זילוף

כך זה נראה באמצע הדרך

את התערובת הצבועה שמים בשקית זילוף (שעליה הולבש צנתר מבעוד מועד. אני, בגלל עצלנות ובגלל שהיו לנו כמה צנתרים, פשוט שמתי את הצנתר בתוך שקית הזילוף וכשסיימתי עם השקית שלפתי אותו החוצה ושטפתי). חותכים את הקצה של השקית כך שיתאים לצנתר, ומתחילים לזלף בעדינות. השתדלו לא להצמיד את הצנתר לעוגה עצמה, אלא לתת רק לזילוף לגעת בעוגה. כדי לקבל תוצאות טובות בזילוף, מומלץ לעבוד בהחלטיות ובזריזות – הצמדה לעוגה, לחיצה על השקית, והרמה מהירה של השקית.

כדי לבדוק את הצנתרים האחרים שלנו, החלפנו קצת בין הצנתרים באמצע – לכל צבע עשינו מרקם אחר. הדשא נעשה עם צנתר רחב ומחורץ, התכלת נעשה עם צנתר כוכב גדול, הצהוב והכתום עם צנתר כוכב קטן, והצד הכחול של העוגה עם צנתר שטוח (שבדיעבד אולי לא היינו צריכים להשתמש בו.. לא נראה משהו).

הנה התוצאה הסופית – עוגת זילוף מרשימה ומגניבה לכל יומולדת

עוגת זילוף - זה לא כזה קשה

עוגת זילוף מוצלחת וביתית


עוגת זילוף עם אריה ותות

עוגת זילוף עם אריה ותות

ויש גם מבט מהצד (כדי שתראו את ההבדלים בין הצנתרים) –

תמונה מהצד - עוגת זילוף עם אריה ותות

תמונה מהצד – עוגת זילוף עם אריה ותות

אני יודע – התוצאה לא הכי מדהימה, אבל זה בהחלט יפה ומרשים. אנחנו ממליצים לעשות לפחות ניסיון אחד רק בשביל לנסות. לומדים הרבה רק מלנסות לעשות את העוגה, וזו בדיוק הסיבה שהכנו עוגה גם שבועיים לפני היומולדת. בזכות הניסיון הזה החלטנו להחליף ציור, עברנו לשמנת צמחית בתערובת הזילוף, גילינו שצריך שוקולד עבה בציור על נייר האפייה – וכל שאר הטיפים שחלקתי איתכם פה. ככה נראה הניסיון הראשון שלנו:
ניסיון ראשון של עוגת זילוף
אז אם אנחנו הצלחנו, גם אתם יכולים!

אם יש לכם\ן שאלות, אתם מוזמנים לשאול פה בתגובות או ליצור קשר במייל. מבטיח לענות (אבל רק אם אני יודע את התשובה).

בהצלחה עם הזילוף!!!

נשלח ב טיפים וטריקים להורים טריים