נתחיל מהסוף – אני עשיתי לבן שלי ברית מילה, אני אעשה לבנים הבאים שלי (אם יהיו) ברית מילה, ואני תומך בברית מילה. לא רק ממניעים דתיים, אלא גם מניעים חברתיים. ואם אתם שואלים את עצמכם מה מניע חברתי קשור לברית מילה, תמשיכו לקרוא ותבינו למה זה לא רק המעשה עצמו, זה גם העתיד של הילד.
ברברי, כואב, משייך.
אני מסכים איתכם. המעשה הזה ברברי. האם הייתם חותכים לתינוק בן שמונה ימים את האצבע? את היד? הרגל? אולי את התנוך של האוזן? עוקרים פיטמה? במבחן המעשה – זהו מעשה שבכל זמן אחר בחייו של ילד/גבר היה נחשב לכאב איום ונורא ולהתעללות לפי כל סטנדרט של העולם המודרני. וכל זה על מנת לסמן את הבן שלכם – הוא יהודי כשר. זה קצת כמו סימון שייכות של עדר בקר (עם חותמת לוהטת) או קעקוע על מנת להראות שאתה שייך לשבט ישראל.
עבר, הווה, עתיד בחתיכה של עורלה
אבל האם זו רק ברבריות שעומדת בבסיס המעשה הזה? האם זה לא מייצג אלפי שנים של מורשת (יש שיגידו – מורשת מומצאת ופגאנית)? מבחינתי, ברית המילה אינה רק המעשה עצמו. זו הצהרה. זו שייכות לחלק ממשהו הרבה יותר גדול. זה להיות חלק מהיהדות, וממה שהיא מייצגת. לא תמיד אני מאמין ביהדות (או באלוהים לצורך העניין). לא תמיד אני חושב שמה שהיהדות מבקשת ממני לעשות הוא נכון. לעמוד במבחן הקטן של בחירה בין המשך המורשת לבין הפסקת מנהגים שאיני מסכים איתם במאה אחוז זה מבחן לא קל, אבל עם כל מבחן כזה אני לומד משהו על עצמי ועל המשפחה שבניתי. ברית המילה מייצגת מבחינתי את העבר של עם ישראל, את ההווה שבו בחרתי להביא את ילדי ולבצע בהם ברית מילה, ואת העתיד של בני.
מה קשור העתיד כשאתה חותך לו את הזין?
אנחנו חיים במדינת ישראל. הבן שלי יגדל (99.9%) במדינת ישראל. במדינת ישראל, הבן שלי יהיה שייך למגזר היהודי. והמגזר הזה, עם כל הסמארטפונים, האינטרנט ושאר שטויות שמייצגות גלובליזציה – שומר בקנאות על המסורת שלו ועל המאפיינים שלו. אם אני רוצה שבני יהיה חלק מהמגזר הזה שאני שייך אליו, ושלא יעמדו בפניו קשיים מיותרים, אני אעשה לו ברית מילה. עשיתי לו ברית מילה.
סיפור שהיה כך היה
אני עוד זוכר את היום שהלכנו להתקלח מאוחר, וגילינו את אחד החיילים בפלוגה שלי מתקלח. השעה הייתה כל כך מאוחרת, שהופתענו לגלות שהוא שם. הוא היה כל כך מופתע מזה שאנחנו שם, שהוא שכח לרוץ למגבת. זה היה הרגע שבו גילינו את הסוד שלו – הוא לא נימול. הוא עלה מאחת מהמדינות שנוצרו אחרי נפילת ברית המועצות, ועלה לארץ כי סבתו מצד אביו הייתה יהודיה. אמנם לא עשינו מזה "סרט", לא החרמנו אותו, ולא לעגנו לו – אבל כולנו ידענו שהוא לא באמת יהודי. ועם כל הנחמדות, גם הוא ידע שהוא לא חלק מאיתנו.
מבחינתי, במדינה שבה אני חי, ושגם בני יחיה, להעמיד את הבן שלי במצב בו הוא מגיע עם מישהי למיטה (רק עם אמצעי מניעה!) ואז צריך להסביר למה הוא לא נימול, זו התעללות. להעמיד את הבן שלי במצב בו הוא צריך להסביר במקלחות בצבא למה הוא לא נימול, זו התעללות. להעמיד את הבן שלי במצב שבו בטיול בחו"ל הוא צריך להסביר לחבר'ה שהוא מטייל איתם למה הוא לא נימול, זו התעללות. וכן, גם לחתוך לבן שלי את הזין זו התעללות.
אז איזו התעללות יותר נחשבת?
מבחינתי, לעשות לבן שלי ברית מילה – זו פחות התעללות מכל מצב חברתי שבו יצטרך לעמוד. את ברית המילה הוא לא יזכור – זה יהיה שניים שלושה ימים שבהם הוא יבכה, אנחנו לא נישן, אבל זה יעבור. להעמיד אותו במצב שבו הוא צריך להסביר את המצב שאנחנו בחרנו בשבילו – להפוך אותו ליוצא הדופן, זו התעללות הרבה יותר גדולה. להכריח אותו להסביר את המעשה של ההורים שלו – בלי לדעת בכלל אם יאמין שהבחירה שלנו לטובתו או לרעתו – זו התעללות הרבה יותר גדולה. אני לא מסוגל להסביר משהו שאיני מאמין בו. למה שאכריח את הבן שלי לעשות את זה?
אנחנו דור שלמד לשאול ולפקפק בהכל, ועדיין למדנו שלפעמים התשובה ל"למה" היא פשוט "ככה". במקרה הזה, התשובה "ככה" היא הכי נכונה. כי זה לא העתיד שלנו על כף המאזניים, זה העתיד שלו. כי להפוך אותו ליוצא דופן זו בחירה שלנו. אין לנו זכות לבחור בשמו. זו הבחירה שלו, ויהיו לו מספיק הזדמנויות להפוך ליוצא דופן. יהיו לו מספיק הזדמנויות למרוד במוסכמות ולהוכיח שיש לו גנים של מורד.
