קריצה הומוריסטית או עלבון להורים? על פרסומות חדשות עם מסר מיושן

שוב מגיעה הפסקת פרסומות. שוב אני מתעצבן. שוב מקבעים את דמות האב החסר, האישה האמהית והביתית, וההורים שאף פעם לא מחליטים יחד.

לפני כמה ימים עלתה לאוויר פרסומת שמקדמת מותג תמ"ל מסוים. בפרסומת רואים מספר אמהות מתכתבות בווטסאפ של הגן, וכמובן מדסקסות את דאגתן לילדם הקט ולחומרים המגיעים לגופו. במהלך הפרסומת, במה שנראה כקריצה הומוריסטית חסרת טעם, מופיע אבא שמתלונן שהוסיפו אותו בטעות והוא מתנתק מן הקבוצה. חוסר האכפתיות שמופגנת מצד הגבר היא קיבוע של מצב שכבר מזמן בתהליך שינוי. זה מצחיק? אולי. זה נכון? חלקית. זה נמוך? מאד.

הדרת גברים שפרסומות למוצרי תינוקות וילדים היא כבר לא חדשות. היא מצב קבוע. זה קורה מדי יום, וזה מעצבן. כבר מזמן אין הגדרות של אבא או אמא, יש כבר הגדרות חדשות – של הורים. הורים שקובעים יחד ועושים יחד. אבא הוא לא ארנק, אמא היא לא עקרת בית. שנות החמישים והשישים כבר קברו את הפרדיגמה הזו בכל מקום – מלבד עולם הפרסום. שם מעדיפים להמשיך ולהנציח סטריאוטיפים נשכחים – כדי להגיע ל"קהל היעד" ועל הדרך לשלב הומור (משפט שמאד אוהבים במשרדי פרסום).
מודל מיושן, פרסומות חדשות
אם ההדרה היתה נגמר רק בהדרת גברים, דיינו. אבל זה קורה גם בכיוון ההפוך – גם לנשים מנציחים סטריאוטיפ. של האישה המבשלת. המנקה. זו שדואגת לבית ולא יוצאת החוצה. בחו"ל כבר למדו לכוון פרסומות לנשים, בלי להעליב אותן. בארץ, מפחדים להעליב את אלו שנשארו בבית – אלו שהיום הן היוצא מן הכלל. מפחדים להרעיד את הסטטוס קוו.

חסרים פה מפרסמים עם ביצים. כאלה שיפרצו דרך וילכו צעד קדימה – יפנו לקהל היעד שלהם המורכב מנשים וגברים לא על ידי אפיון מגדרי, אלא על אפיון של תחומי עניין. כאלה שיבחרו להציג את התמ"ל שלהם בלי להעליב את האבות. שיבחרו להציג חומרי ניקוי בלי להעליב את הנשים (ולעיתים גם את הגברים). כאלה שיבחרו למשוך את קהל היעד שלהם על ידי עניין אמיתי, ולא על ידי מכות נמוכות מתחת לחגורה.

לבחור להציג גברים כחסרי תועלת, וכך לקבע את מעמדם כארנק – זו מכה נמוכה. לבחור להציג את האישה כעקרת בית, כמטפלת עיקרית, כזו שדואגת – זו מכה נמוכה. המסגרות האלה נפרצו מזמן – אבות הם חלק פעיל בהורות המודרנית, ואמהות יוצאות לעבוד ולא רק נשארות בבית. רוצים להצחיק אותנו? תעשו את זה בלי להעליב את הצד השני – כי הצד השני הוא השותף שלנו. זה שאנחנו חיים איתו, אוהבים אותו, מגדלים איתו את ילדינו. וכשהצד השני נעלב מפרסומת, אף אחד מאיתנו לא יקנה את המוצר שלכם.

ולא רק אני חושב ככה… גם:
עמירם חושב שכבר נמאס מפנייה של מפרסמים רק לאמהות
ליוסי נמאס לראות שוב ושוב איך מקומו של האבא נעלם – אצל המפרסמים, אצל הגופים הדואגים לילד, ולפעמים גם סתם אצל הסביבה.
טל חושב שיש דרכים להעביר מסר גם בלי לדרוך על אחרים – הורים, אבות, אמהות, גברים נשים ושאר ירקות.
יואב חושב שהגיע הזמן לפרסומות הפונות לשני ההורים, או לפחות לא משתמשות בהומור נמוך כדי להקטין את ההורה מהמין השני.
ויאיר? ליאיר לא נשארה דייסה. לא רק שלא נשארה דייסה, הוא גם חושב שהניסיון ללעוג לאבות (ולהקטין אמהות על הדרך) היא בכלל פרסום מלפני מאה שנה.

נשלח ב דעות והגיגים עם התגית: , , ,

תגובות

  1. […] מה ברק חושב […]

  2. […] ועוד לא מעט אקטיביסטים ברשת (והמון, אבל המון, כאילו, ממש ממש המון, חברים יקרים ומוכשרים), גרמו ליוצרי הפרסומת […]

%d בלוגרים אהבו את זה: