רגעים קטנים מחווייה גדולה שנקראת הלידה

רגעים קטנים מחווייה גדולה שנקראת הלידה – החל מהצירים הראשונים ועד הרגע שבו אתם מוצאים את עצמכם עם תינוק מהמם, בהלם מוחלט ומאושרים ברמה שאי אפשר להסביר. רגעים קטנים שזוכרים לנצח, אבל לא תמיד נותנים להם את התשומת לב.

הפוסט הנ"ל מוקדש לאישתי המדהימה שעברה תשעה חודשים של הריון ושלוש וחצי שנים (בינתיים) איתי 🙂

אז כדי שאני תמיד אזכור, וגם כדי שאולי תדעו מה מצפה לכם, הנה כמה מהרגעים שאני מוקיר בדרך מלהיות עם אישה בהריון ללהיות הורים לילד. אלו עשרות רגעים קטנים שמרכיבים חווייה גדולה ועצמתית ברמה שלא ניתן להסביר, ואני ממליץ לכולכם להוקיר כל אחד מהם, גם אם הם רגעים קשים, מטורפים, הזויים, ואפילו סוריאליסטיים באיזושהי רמה –

ואז, אחרי כל זה, מגיע הרגע שבו הכל נרגע – המיילדת סיימה, הרופאה תפרה, התינוק בכה, ההורים הגיעו, האישה נשמה, אתה עוד לא סגור מה אתה אמור לעשות – אבל סגור על זה שהרגע הפכת לאבא, ושהדבר הזה ששוכב בעריסה של הבית חולים הוא הדבר הכי מהמם שראית בחייך. תשעה חודשים מתנקזים להווייה של כמה דקות. לא משנה כמה רעש יש מסביב – יולדות צועקות, צוות שמתרוצץ, הורים שמדברים – כל מה שאני ראיתי שמעתי והרגשתי – היה אהבה לילד שלי שרק נולד, והערצה ענקית לאישתי המדהימה שעברה את הלידה.

ובסוף בסוף, עוד רגע קטן – שבו אישתי מתנצלת בפני הצוות על הקללות והצעקות – למרות שבתוך כל הבלגן והלידה – מובן לכולם למה היא צעקה 🙂

בשלב הזה הלידה נגמרה. נשארנו אני אישתי והילד שלנו. מפה התחיל סיפור חדש – מזוג נשוי הפכנו להורים. את מה שהגיע עכשיו אני אתאר כבר בפוסט אחר, כי את הימים הראשונים אחרי שנולד הבן הבכור קשה לתקצר. תקראו לזה איך שאתם רוצים – שוק, הלם, טראומה, שמחה אדירה, טירוף חושים, בלגן – אבל הימים האלה הם הלם. מבחינתי לפחות, הימים האלה הם ערפל – לא הדחקה, לא שיכחה, לא התעלמות – אני זוכר הכל, אבל בכל רגע שאני נזכר בימים האלה יש לי הרגשה שאני שוכח משהו.

אלו היו ימים עמוסים ומלאי טירוף – החל מהלילה שבו התחילו הצירים ועד לרגע שבו שוחררנו מבית החולים (שבוע אחרי הלידה, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר). את מה שקורה בימים האלה קשה להסביר למי שלא עבר אותם, וגם מי שכן עבר אותם – בטוח חווה אותם אחרת. את הימים האלה אני עוד אפרט בהמשך, ובינתיים – מה הרגעים שאתם הכי מוקירים בטירוף הזה שנקרא לידה?