דברים ששכחתי בדרך

מחר מגיע סימן דרך – חצי שנה של הורות. עידן יהיה בן חצי שנה. מחרתיים מגיע סימן דרך נוסף. שני חוזרת לעבודה. חצי שנה של חופשת לידה חלפה לה, ונעלמה מהר כמעט כמו המחשבות שלי. באמת שלא הרגשנו את הזמן הזה עובר, למרות שחלק מהימים נראו כמו נצח. בתוך כל הבלגן הזה, שנקרא "להפוך להורים", אני לא תמיד בטוח שאת מילות ההערכה שיש לי לשני גם ביטאתי.

For the English version click here!

אני אדם מפוזר. הדברים שלי תמיד נמצאים במקומות שהם לא אמורים להיות (אני כל יום מחפש את המשקפיים שנמצאים על הראש שלי, בזמן שהם בכלל אמורים להיות בנרתיק שלהם!). המחשבות שלי תמיד חולפות מהר, לפעמים נדמה לי שלא חשבתי אותן בכלל (אני בטוח שכבר חשבתי איך יראה הפוסט הזה למשל). והמילים? כשהן על הדף, הן נשארות. כשהן בראש שלי, הן לפעמים נעלמות עם המחשבות ולפעמים יוצאות החוצה דרך הפה.

אז עכשיו נפלה לידי הזדמנות פז – לכתוב לשני את מה שעבר לי בראש חצי שנה, ולא תמיד אמרתי. באמת שניסיתי תמיד להגיד, אבל לפעמים פשוט המחשבה ברחה. אדם מפוזר, כבר אמרתי? אומרים שערכו של אדם נמדד על פי הבחירות שהוא עושה בתוך המציאות הנתונה. אני בחרתי את שני (או ששני בחרה שאני אבחר אותה?), אבל הבחירה הזו העלתה את ערכי בכל מציאות – בזוגיות, בהורות ובחיים בכלל. לא כולם מוצאים מי שיאזן אותם (וגם יוציא אותם מאיזון לפעמים), ולמזלי – מצאנו אחד את השני. וגם אחרי שהכרנו אחד את השני, בחרנו במודע להקים יחד משפחה.

איך הופכים למשפחה?

כשהחלטנו להביא ילד לעולם נראה לי ששנינו לא ידענו למה נכנסנו. כשעידן הגיח לעולם, שנינו היינו בהלם בימים הראשונים אחרי הלידה. בזמן שאני עוד לא הבנתי מה זה להפוך לאבא, שני כבר נהייתה אמא. החצי שנה הזו הוכיחה לי – יש אינסטיקטים אימהיים. תוך שניות מהרגע שהפכנו להורים כבר ניתן היה לזהות אצל שני את האינסטיקטים האלה – מבט סורק לחפש את הילד, בדיקה שהילד נושם וזז, חיבוק חם ואוהב וקושי גדול להפרד כשלקחו אותו לבדיקות ראשונות.

מרגע הלידה ועד עכשיו, חצי שנה אחרי, בכל יום מחדש אני מגלה כמה כוח נדרש כדי להיות הורה, ובייחוד אמא בחופשת לידה. אני יכול לכתוב שאני עבדתי בזמן הזה, ופרנסתי, ולמדתי, וטיפלתי באלפי סידורים – אבל הכל בטל לעומת התמודדות עם פעוט קטן ומלא אנרגיה. במשך חצי שנה שני היתה צריכה להיות קשובה לכל רחש, תנועה וציוץ של עידן, לעיתים על חשבונה. לא הצלחתי להבין למה היא לא הספיקה לאכול אפילו צהריים, בזמן שלה היה ברור שיותר חשוב שעידן יהיה קרוב לאמא ורגוע גם כשהגזים עושים לו בלגן בבטן..

עכשיו שני חוזרת לעבודה. אני עוד לא יודע מה המצב צופן בחובו, אני בטוח שיהיה לא פשוט. כי פתאום כבר אין שנ"צ כשעידן ישן, אלא יש יום אחד ארוך שנגמר כשעידן מחליט. כי פתאום כבר אי אפשר להתעכב קצת בעבודה, כי צריך לאסוף את עידן מהגן. כי פתאום שנינו במצב שבו אי אפשר יותר לקנא במה שהשני עושה (למרות שלא באמת קינאתי בה. ארבע שעות עם עידן הספיקו לי, וגם לשני, כדי להבין שלפעמים עדיף להיות במשרד).

דברים ששכחתי להגיד

אז אולי עכשיו הגיע הזמן שאגיד את הדברים שלא אמרתי. את הדברים ששכחתי להגיד בדרך להורות. שכחתי להגיד ששני עושה עבודה מדהימה כאמא. שאני מאושר שהיא אישתי, ואני בטוח שגם עידן מאושר שהיא אמא שלו. שכחתי להגיד לשני מדי יום שאני מעריך את ההשקעה שלה. שהיא השקיעה בלדאוג לבית, לדאוג לעידן, לדאוג לי ובתוך כל זה – גם להתמודד עם זה שלפעמים היא קצת שכחה גם לדאוג לעצמה. שכחתי להגיד לשני שלהפוך מאדם יחיד, לחלק מזוגיות, ואחרי זה גם לאמא – נראה אצלה כל כך טבעי שפחדתי שאני לא עומד בסטנדרטים הגבוהים שלה.

שכחתי להגיד לה שההתמודדות עם האבהות וגם עם עצמי הופכת לקצת קלה יותר כשהיא לידי. שכחתי להגיד לה שאני מקנא בזמן שהיה לה עם עידן, ובו בזמן גם די בטוח שלא הייתי שורד חצי שנה בבית. שכחתי להגיד לה שגם כשנשברתי, היא זו שגרמה לי לאסוף את עצמי ולסתום את הפה כי אצלה הכל נראה פשוט יותר אבל קשה יותר. ויותר מהכל, שכחתי להגיד לה שגם כשהיא מעצבנת אותי, היא עושה את זה מעולה.

זו רק ההתחלה!

אז אני מקווה שסימן הדרך שהגענו אליו הוא רק סימן לבאות. שלא נשכח להיות שם אחד בשביל השני כמו שהיינו עד עכשיו. שלא נשכח שגם כשהכי קשה לנו עם עצמנו ועם המציאות, אנחנו יכולים לברוח אחד לשני. שלא נשכח שחוויית ההורות הזו היא משהו שאנחנו יוצרים לעצמנו, ואנחנו קובעים איך היא תיראה. ובסופו של דבר, שלא נשכח שיש לנו ילד מדהים. קצת בזכותי, קצת יותר בזכותה, והרבה בזכותנו.

חצי שנה לתוך ההורות, יש דברים ששכחתי להגיד בדרך. חצי שנה לתוך ההורות, אני מאחל לכל אחד שהאישה שאיתו תתמודד עם האימהות כמו ששני התמודדה. חצי שנה לתוך ההורות, אני מאחל לי ולשני עוד הרבה שנים מאושרות כאלה.

אם גם אתם שכחתם להגיד כמה דברים לנשים שלכם, אז אין זמן טוב יותר מעכשיו. תגידו את זה בטלפון, בSMS, בווטסאפ, בפייסבוק או סתם תשלחו יונת דואר – אבל תגידו. נשים לא קוראות מחשבות, הן רק שולטות בהן 🙂

ולשני – מאמי שלי, אני אוהב אותך! אני אמנם אומר את זה כל בוקר וכל ערב (וגם הרבה פעמים באמצע) אבל אולי זה לא מספיק. אולי זה נשמע ריק מתוכן, אבל הנה מה ששכחתי להגיד כדי למלא את זה בתוכן. ומכיוון שאני חייב לסגור איזה התערבות שהיתה לנו ולעמוד במילה שלי, זה בשבילך: