קרבי זה הכי, אבא?

לפני שהתגייסתי אבא שלי, היקר לי מאד, ניגש אלי ובקול חרישי לחש "אולי לא תתגייס?". התגייסתי. שירתתי כחייל קרבי. התגאיתי בכל רגע שהייתי על מדים. כשהבן שלי יגיע לגיל גיוס, אשלח אותו להתגייס בגאווה, אבל שנייה לפני שיעלה על מדים, גם אני אשאל אותו "אולי לא תלך לצבא?".

English version is available here: Being a soldier is the best, daddy?

גם אנשי צבא הם אבות

אבא שלי אל"מ (במיל') בהנדסה קרבית. שירת 27 שנים בצבא, בכל השנים שבהן באמת היה קשה. הוא הקים את חיל ההנדסה, ועד היום טירונים לומדים על חלק מהמבצעים שהוא השתתף בהם. איש צבא שעד היום מתנהל לפעמים כאילו הוא עדיין אותו מפקד קשוח. אבא שלי תמיד נראה לי כאיש הצבא האידיאלי – ממושמע, שקט, חכם ולומד תמיד. ציפיתי שידחף אותי ללכת ליחידות הכי קרביות בצבא. טעיתי.

כמה ימים לפני שהייתי אמור להתגייס, אבא שלי הפתיע אותי באמירה שלא ציפיתי מאיש צבא קשוח כמוהו – "אולי תוותר על הצבא? עשיתי מספיק צבא בשבילך, בשביל הבנים שלך, ואפילו בשביל הנכדים שלך. אולי תוותר?". אותו איש צבא קשוח, שציפיתי ממנו לדחוף אותי רחוק, מנסה לשמור אותי הכי קרוב שאפשר. דאגה שרק אבא (ואמא) יכולים להראות. ואני? הייתי עסוק בלמרוד, אז לפני שהלכתי ללשכת גיוס אמרתי לו שיפסיק לדבר שטויות ושנתראה על מדים. באורח פתע סיימתי בחיל ההנדסה, כאילו היתה יד מכוונת (בואו לא נהיה תמימים…). לא הבנתי למה איש הצבא שהינו אבא שלי, ביקש ממני לא ללכת לצבא. עד שנולד לי ילד.

יש תועלת לצבא, לא רק נשקים

לכו לצבא! ולא רק כי חייבים

כל יום זיכרון אני מרגיש אותו דבר. כואב לי על החיילים שנפלו (וכנראה עוד יפלו) בשירות המדינה ואזרחיה, כואב לי על חברים שלא אראה עוד בגלל שחייהם נלקחו במהלך שירותם הצבאי, ויותר מכל – כואב לי על כמות התשומת לב שמקבלים אנשים שמחליטים להשתמט, להתנגד לקיומו של הצבא או סתם מזלזלים בשירות הצבאי ולא מבינים את התועלות שבו. נתחיל מהעובדה שכולם מודעים אליה, אבל אף אחד לא מוכן לקבל אותה – אנחנו מדינה שמחויבת בצבא סדיר, מיום תקומתה וכנראה שעד שיקרה אחד משני דברים – ישראל תושמד, או כל אויביה. קשה לי להאמין שאחד משניהם יקרה, ולכן ככל שנבין מוקדם יותר שהצורך בצבא חזק קיים, ולא יבוטל בקרוב, כך נוכל לתמוך בקיומו של הצבא הזה כאזרחים, כישראלים וכחיילים.

הבן שלי ימצא את עצמו בצבא. כנראה שבעיקר כי לא תהיה לו ברירה (לא נראה לי שיסגרו את הצבא עד אז), אבל גם בגלל שאני אדאג לדחוף אותו לשם, ואדאג שהוא לא יוותר על שירותי צבאי מלא. מכל הסיבות שכבר ציינתי למעלה, אבל גם בגלל שאם הוא לא יעשה שירות צבאי אני לא אסלח לו ולא לעצמי (אלא אם, חס וחלילה, יהיה לו פטור רפואי). השירות הזה הפך אותי לגבר. השירות הזה הפך אותי לאידיאליסט. השירות הזה, בסופו של דבר, לימד אותי להתמודד עם עצמי.

לצבא יש תועלת, גם אם לא רואים אותה באותו רגע

התגייסתי לצבא בשנת 2001. חודש מרץ. הייתי מחוץ למסגרת לימודית כמעט שנה. הייתי עסוק בעצמי, בלהרוויח כסף, בלעשות לעצמי טוב. ואז הגיע הגיוס. נזרקתי למערכה הזויה שבה אני חייל טירון, צורחים עלי שני נערים שגדולים ממני בשנה (אולי קצת יותר), ואני רץ כמו מטורף – בלי לדעת אפילו למה. אלו היו רק תחילתם של הקשיים. קרבי זה הכי? לא באותם רגעים.

הימים האלו היו רק תחילתם של 3 שנים של צבא, שבסופן מצאתי את עצמי בצד הצועק והמריץ כסמל של מחלקת טירונים שכנראה לא ישכחו אותי ואת הצוות שהיה איתי. במחשבה לאחור, הייתי חוזר על ההחלטה שלי להתגייס בכל יום נתון. הרווחתי שם חברים טובים ונאמנים, שאני יודע שאוכל לסמוך עליהם בכל עזרה – גם אחרי חודשים שלא דיברנו. הרווחתי שם את האמונה ביכולות שלי והמסוגלות שלי להתמודד עם דברים. להתמודד עם קשיים של מסגרת. להתמודד עם כאבים גופניים וקשיים נפשיים.

השירות הצבאי מועיל לנו כמדינה, כחברה, כאנשים אינדיבידואליים. כמדינה, הצבא הוא הכוח המגן עליה ומרתיע את אויבינו. כחברה של בני אדם, הצבא מוציא אותנו מהקובייה שבה גדלנו, היישר לתוך פלורליזם והתנהלות לפי ערכים וחוקים נוקשים – התנהלות שלא כולם פגשו (בייחוד לא בימינו אנו שהסמכות ההורית פגועה במיוחד – ועל כך בהזדמנות אחרת). הצבא הופך אותנו לחלק מהחברה בישראל, ויוצר כללים וחוקים לחברה בישראל. זה מאפשר לנהל חברות וארגונים כמו הצבא אבל מאפשר לחברות וארגונים אחרים לבדל את עצמם מאותו צבא בדיוק. זה מאפשר לנו לרכוש מיומנויות שלא בטוח היינו רוכשים במקום אחר (יש עוד מקום שבו לומדים לנקות מבנה שלם עם פקק שמפו?).

כאנשים אינדיבידואליים, הצבא לא רק מוציא אותנו מהקובייה שלנו, הוא גם מוציא לנו את הראש מהתחת. במהלך גיל הנעורים, אנחנו לרוב תקועים בעולם הקטן והצר שלנו, שכולל אותנו ואת עצמנו, ולפעמים חבר או שניים. היום העולם הזה גם כולל איזה פלאפון או טאבלט, אבל לא הרבה יותר מכך. הצבא גורם לנו להתנתק. מהמקום של הנוחות שלנו, מהסביבה שבה גדלנו, מהמוכר והידוע למקום חדש. הסתגלות למצב חדש, התמודדות עם קשיים, כישורים חברתיים ולמידה שלא הכל נעשה לבד – ניתן וכדאי להיעזר באחרים כדי להשלים משימות. כל אלו נלמדים בצבא, ועליהם מבוססים הרבה מערכיו.

גם אני רוצה להגן על הבן שלי

בתמונה – ג'יפ שנוסע בזהירות

אני רוצה שהבן שלי יחווה את כל אלה. אני רוצה שיצליח להאמין בעצמו. ועדיין – אני אמות מפחד בכל רגע שהוא יהיה שם. אבא שלי ביקש ממני לא להתגייס עם סיבה טובה – מדי בוקר (או מתי שקמתי), מרגע סיום מסלול ההכשרה, פחדתי לגורלי. נסיעה בג'יפים ממוגנים, כניסה לכפרים ערביים, פיקוד על חיילים ולקיחת אחריות אחריהם. והוא הבין את זה. וגם כשהבן שלי יהיה בצבא אני אפחד לגורלו. וכנראה, שביום הגיוס, גם אני אבוא לבן שלי ואגיד לו: "אבא שלך עשה צבא. סבא שלך עשה צבא בשבילך ובשביל הנכדים שלך. אולי לא תלך לצבא?".

אני ארצה להיות שם ולוודא שלא יאונה לו כל רע. שהנהג בג'יפ נוסע לאט, ושהכפרים שהוא נכנס אליהם בטוחים, ושמפקד שלו יודע שהחיים של הבן שלי בידיים שלו. היום, בכל רגע שאני לא לידו, אני דואג שהכל בסדר. מפחד שמשהו יקרה, ואני לא אהיה שם למנוע את זה. אז להכניס אותו לסביבה מלאת סכנות? אני אשתגע. כדאי שאתחיל לחסוך לשלוש שנים של טיפול פסיכולוגי, בשבילי ובשביל אישתי…

ושלא תחשבו שאני לא יודע שיש אפשרויות מוגנות יותר. אני כבר יודע שאני לא אתן לבן שלי להיות ג'ובניק. לא רק בגלל שאני חושב שאם הוא בריא וכשיר זה ביזוי של עצמו ושל הצבא (יש מספיק אנשים עם מצב גופני שאינו מאפשר לחימה שימלאו את התפקידים העורפיים). אני לא אתן לו להיות ג'ובניק כדי שהוא ילמד להעריך את היכולות שלו אל מול הקשיים של הטירונות. כדי שהוא ילמד להשתמש בערכים שהקניתי לו במהלך השנים בהתנהלות מול אנשים. כדי שתמיד, אבל תמיד, הוא ידע שהוא עשה משהו משמעותי עם שלוש שנים מחייו. ויותר מכל, כדי שלא יחזור על הטעות של אח שלי, שאני אוהב מאד, שהיה ג'ובניק ומצא את עצמו סופר יום אחרי יום אחרי יום, עד שנגמר הצבא. שלוש שנים של לספור ימים עד שיגמרו הימים שסופרים.

אם לא יהיה צבא, לא תהיה מדינה וכנראה שגם אנחנו כבר לא נהיה

ללא צבא, אני לא בטוח שיש מקום שבו נצליח ללמוד את הדברים האלה. לא כמדינה, לא כחברה, לא כבני אדם. חלקנו גדלים עם ערכים וחינוך, וחלקנו, ובכן, נולדנו להורים שאם היה רישיון להורות – הם לא היו זוכים לאישור. הצבא יוצר נקודת פתיחה מאוזנת יותר – עולם מושגים והתנהגות המשותף למרבית האוכלוסייה. התרומה של הצבא גדולה מחסרונותיו. לא כולם מתאימים לצבא. אני מודע לזה, אני מבין את זה, ועדיין – כל אחד צריך ללכת לצבא. יש מספיק תפקידים ומסגרות ודרישות – כך שאם אדם יוותר קצת והצבא יוותר קצת – יימצא לו תפקיד מתאים.

אני מצפה מכל אחד במדינת ישראל ללכת לצבא. לא רק כי מכריחים אותו, אלא כי זה הדבר שנכון לעשות כישראלים. כי הדבר הנכון לחברה, למדינה ולכל ישראלי היא לשרת בצבא, לתרום את חלקך, ועל הדרך לרכוש ערכים וללמוד מחוויה שבהרבה מדינות אחרות הייתה נחשבת סוריאליסטית. אנחנו חיים במדינה מוזרה, שנדרשת להגן על עצמה מדי יום. ואם צריך, אני אלך להגן עליה בכל יום שתקרא לי. ואם צריך, כשיגיע זמנו, אני אתן לבן שלי ללכת להגן עליה. הבן שלי יקר לי מאד, אבל אם לא תהיה לי מדינה, כנראה שגם אני לא אהיה וגם בן לא יהיה לי.

* פוסט זה מוקדש לעדי מעוז ואלירן טולדנו, חברים יקרים שאיבדתי במהלך השירות הצבאי. פוסט זה מוקדש גם לכל חללי צה"ל באשר הם. נזכור את כולם (http://www.izkor.gov.il/Default.aspx ) .