כולם צריכים מקום שבו הכל בסדר. כולם צריכים איזשהו מקום מפלט שבו מרגישים נוח יותר. זה יכול להיות מקום מסויים, זמן מסויים או פעילות מסויימת. זה נכון כפליים (או אפילו פי 18) כשהופכים להורים.

בהתפתחות הילד כולנו חוששים.

גם זו תבנית

לא משנה איך גדלנו, מאיפה באנו ומה אנחנו יודעים על העולם, כשזה מגיע לילדים שלנו כולנו הופכים למגוננים ולמשוגעים קלות. כל בעיה, אמיתית או לא, הופכת לפיל ענק בחדר. פתאום הילד כבר לא פנינת החמד שלכם, אלא עכבר מעבדה שיש לנתח עד שתימצא הבעיה שלו. בשלב מסויים, שבו כבר אנחנו לא הורים אלא המומחים הכי גדולים לבעיות ילדים, אנחנו שוכחים שלפעמים זה פשוט הילד. שאי אפשר שכולם יהיו לפי אותו שטנץ (תבנית, למתקשים).

הכל לא בסדר. מוות לרופאים, יחי גוגל!

גוגל הפך את כולנו למומחים שלא מבינים כלום אבל מבינים בהכל. אנחנו יכולים לאבחן סרטן בגלל שיעול קטן (כי אתמול הילד גם החליק וזה סימן שיש לו משהו ברגל שאולי דלף מהלבלב). אנחנו יכולים לגלות שיש לו עיכוב התפתחותי חמור כי בניגוד לילד של השכנים הוא לא אומר 50 מילים. אנחנו פתאום מגלים שיש עוד כמה ראשי תיבות חוץ מADHD שאולי יש לו. ואף אחד לא עוצר אותנו שנייה ואומר – הלו, תתעוררו. בתכלס הכל בסדר.

הילד משתעל כי התייבש לו הגרון (כי ככה זה כשרצים במשך שעה מהדלת למטבח וחזרה). הילד אולי לא אומר 50 מילים, אבל סופר עד 10, מזהה את המספרים וזוכר שירים וספרים (גם אם הוא אומר רק חלק קטן מהמילים בהם). רוב ראשי התיבות המפחידים כל כך בכלל לא קשורים לילד שלנו, או שבכלל הן טרנד של השנים האחרונות במטרה להקל על כולם על ידי תיוג של הילד (ולתת לו איזה כדור או שניים, שיירגע).

ואז המצב מידרדר. ההורים אשמים, יחי גוגל!

האמת, אין את מי להאשים חוץ מאת עצמנו. אנחנו ההורים המודאגים שהחליטו להאמין לגוגל ולקחת את זה יותר מדי רחוק. מצד אחד אנחנו הולכים לרופאים שיעזרו לנו לאבחן מה יש לילד, ומצד שני אנחנו כבר מגיעים עם מסקנות מהבית. מי יאמין לרופא שאומר שהכל בסדר? אף אחד. רופאים לא יכולים להגיד שהכל בסדר, כי אז אנחנו נגיד שהם לא עושים את תפקידם כראוי.

מצד אחד אנחנו שולחים את הילד שלנו למערכת החינוך במטרה שיחנכו אותו, ומצד שני מתפלאים כשהגננת מתריעה שקשה לחנך את הילד. הרי מי היא אותה גננת שתגיד לנו שמשהו לא בסדר עם הילד שלנו?! מצד שני, הגננות והמורות מתריעות על כל דבר קטן שאולי לא בסדר כי אחרת הן לא מבצעות את העבודה שלהן כראוי. אם הן לא יתריעו בזמן, אנחנו ההורים שבטוחים שהילד שלנו מושלם עוד עלולים לבוא ולתקוף אותה, כשהיא בכלל לא זאת שאמורה לאבחן ולהבין בכאלה דברים. הרופאים אמורים להבין בזה, אבל מי אלה הרופאים האלה כשיש לנו את גוגל?

ובתוך כל הכאוס, לפעמים יש גם אור

הטריגר לכל הפוסט היה הגננת החדשה של עידן. עידן עבר השנה לגן חדש, ומכיוון שהוא קצת היפר אקטיבי, קצת לא רגיל לילדים וללתקשר איתם, וקצת לא רגיל שמבקשים ממנו להתנהג יפה (בכל זאת, ילד ראשון, נכד ראשון, והורים חלשי אופי) – היא הגיעה למסקנה שיש איתו משהו לא בסדר.

אולי זה בגלל שהוא לא מצליח לתקשר (חוץ מהורדת כאפות לילדים, שאני מפרש כניסיון להתבסס כמנהיג של הגן). אולי זה בגלל שהוא קצת אקטיבי מדי (המילה האהובה על הילד היא "אוץ", שמשמעותה לרוץ. כן, בכל מקום. גם אם זה הקניון וגם אם זה אומר שאני רץ עכשיו במשך שעה ורבע וכמה קילומטרים בתוך מרכז מסחרי עמוס אנשים). אולי זה בכלל בגלל שהוא בעל מראה מטעה (בלונדיני בהיר אבל אישיות מרוקאית אסלית כמו ההורים שלו). בכל מקרה, היא המליצה שניקח אותו לאבחון.

כשהפחד מקנן בהורים, הילד מפחד יותר

המקום שבו הכל בסדר

התחלנו לקרוא. וקראנו עוד. ואז עוד. ועוד. וכמו שכתבתי כבר קודם, הגענו למסקנה שלילד יש לפחות 6 בעיות התנהגותיות שונות ועוד איזה שתיים מנטליות ואם אפשר אז תן לי גם אחת פיזית ותארוז לי בבקשה לדרך. ואז התייעצנו עם גורמים, ועם הגננת. ועכשיו אנחנו מחכים לתור לאבחון קצת יותר מעמיק. אבל בינתיים הגננת המליצה שניקח אותו להוציא מרץ (ואולי לראות איך הוא מתחבר לילדים אחרים). ואיפה אפשר לעשות את זה? בגן שעשועים. או בג'ימבורי.

המפלט האחרון

עידן אוהב לרוץ ולקפוץ ולהוציא מלא מרץ. הגננת אוהבת שהורים מקשיבים לה. ואני אוהב שכולם מרוצים. אז הלכנו לג'ימבורי להוציא אנרגיה. מסתבר שאפילו יצאתי בסדר עם הרופאים, כי הם גם ממליצים ללכת לג'ימבורי. יותר מזה, אפילו חיברו בין מאוחדת לפעלטון (רשת של מתקני ג'ימבורי) ויצרו שיתוף פעולה כדי להסביר להורים מה התועלת שבמתקנים השונים.
מסתבר למשל, שבזמן שאני רודף אחרי עידן ומשגיח שלא יפול, אני גם מחזק את חגורת הכתפיים, גם משפר את היכולת המוטוריות שלי, גם יוצר קואורדינציית עין-יד מוצלחת יותר והכי חשוב – משפר את האינסטינקטים שלי כי אין ברירה אחרת עם ילד בן שנתיים שמחליט שהדרך הכי טובה לרדת מדרגה של חצי מטר היא לרוץ. באוויר. וליפול על הפרצוף. כן, הכי טוב שכולם מאושרים.

רגע של שקט, שגם בו הכל בסדר

יש טעמים שמעלים זכרונות. זכרונות טובים, זכרונות רעים, כאלה שאתה תמיד זוכר וכאלה שהדחקת כבר שנים. ופתאום, יש גם טעם אחד שמעלה לך חיוך על הפנים. חיוך שאתה לא מצליח להסביר. חיוך שפשוט מסמל תקופה כל כך טובה, שהיא תמיד תהיה חלק ממך.

מכירים את הסרטים האלה שקופצים בין תקופות בזמן? שעוברים בין הווה, עבר ועתיד ומבלבלים אתכם טוב טוב? מסתבר שטקילה היא טעם שמלווה אותי כבר בכמה תחנות בחיים שלי. ומסתבר גם שהתחנות האלה חוזרות ועולות בי מדי פעם. אני מזמין אתכם למסע בזמן, אז תנסו לעקוב 🙂

שנייה לפני שממשיכים,
אולי זה בדיוק הזמן להגיד לכם לפתוח את הרמקולים ולחזור בזמן לגמרי? תלחצו פליי, תגבירו, ותהנו:

2004, קורס ברמנים, בר עלום שם ברחובות

אחרי כמה שיעורי היכרות עם עולם האלכוהול, מגיעים לשיעור שכולו סביב טקילה. שוב נזכר בימים ההם של 1998, של רגעים קטנים של אושר, של שיכרות ללא אחריות, ושל אפטר טייסט נוראי של אלכוהול באיכות נמוכה מאד. טועמים כמה סוגי טקילה. לומדים כמה קוקטיילים מפונפנים. לומדים את טקס הטקילה האמיתי – ליקוק של מלח, צ'ייסר/שוט של טקילה, ופלח לימון אחרי. בלי להקפיץ, בלי לדפוק על הבר. רק עם טעם שאי אפשר לשכוח, ושמזכיר נשכחות.

פתאום, אני מבין כמה מפגרים היינו ב1998. מקפיצים מה שחשבנו כטקילה, עם מה שחשבנו כספרייט (כל עוד לא הוכח אחרת), ובטוחים שאנחנו מבינים משהו. מנהגי אלכוהול של ילדים צעירים שלא מבינים כלום.

1998, משמר דוד, פאב/מועדון/רפת

מגיעים כל החבר'ה, מריצים "הקפצות" על הבר. מקפיצים 5 כוסות. מקפיצים 10 כוסות. בטוחים שאנחנו על גג העולם. והאמת? יש מצב שהיינו על גג העולם. העולם שלנו היה קטן, סגור, ובאותו רגע מוגבל למועדון עם מוזיקה מעולה, אנשים שנהנינו לבלות איתם, וחצר שבה יש אנשים במצבים שונים של שיכרות (או התאוששות אם כבר הקיאו).

היינו על גג העולם. היינו צעירים, יפים ויצרנו לנו זכרונות שישארו שנים. עד היום אני זוכר איך ישבתי וצחקתי עם חברים. ישבתי על גדר אבן, ומרוב צחוק החלקתי אחורה. מצאתי את עצמי מטר וחצי למטה, על הגב, בהלם – ונקרע עוד יותר חזק מצחוק. כלום לא יכל לפגוע בנו. גם לא נפילה מגובה מטר וחצי ישר על הגב.

2015, מול המחשב בבית, מותש מלהרדים את הילד

אני לא יודע אם כדאי שאודה בזה, אבל – נהניתי לשתות טקילה. פתאום, זו לא אופציה כזו רעה. בשבילי, טקילה זו אופציה שמגיעה עם הרבה זכרונות שמחים. כאלה שיישארו איתי לנצח. וכשמוציאים ממנה את הטעם הרע של יום אחרי, פתאום גם הזכרונות משתפרים פלאים. אני עוד אשתה טקילה פה ושם. לשם שינוי, זה יהיה לשתות כדי לזכור ולא לשתות כדי לשכוח.

תודה לבנא משקאות על התיקון שהייתי זקוק לו – להיזכר בזיכרונות ולשתול בהם טעם של טקילה טובה, כזו שארצה לשתות שוב. הזמנים ההם לא יחזרו, אבל הזכרונות איתנו לנצח.

לחיי הזכרונות הטובים! כי בינינו, לך תזכור מה היה רע לך כשאתה שיכור.

כבר לפני הרבה זמן הגעתי למסקנה שאני צריך שינוי. בהרבה תחומים – תזונה, פעילות גופנית, סדר היום, תפקוד במהלך היום ואפילו בהתנהלות הזוגית מול המהממת שאני קורא לה אישתי. אז אם כבר שינוי, שיהיה הכי קשה שאפשר. אז לקחתי על עצמי כמה אתגרים "קטנים". והכי טוב – השארתי לי רק אופציה אחת – להצליח.

כשהאתגרים דופקים בדלת

שמעתי על הרבה אתגרים. אתגרי ספורט, אוכל והתנהגויות אחרות שנמשכים שבוע, או חודש או כמה שרק תרצו. חלקם מפגרים וחלקם נהדרים. חלקם מועילים וחלקם רק יזיקו לכם, אבל בטוח יצחיקו מישהו בדרך. אם אתם לא יודעים מה זה אתגר ה(הכנס שקר כלשהו כאן) אז הנה ההסבר – האתגרים הינם בעצם שיטה ליצירת שינויים התנהגותיים דרך שימוש במוטיבציה עצמית. זוכרים את אתגר הקרח? או את אתגר "דברים טובים" שבו למשך שבעה ימים היית צריך למצוא שלושה דברים טובים? אז זה זה. רק שלאחרונה האתגרים התחילו ללכת רחוק.

למשל, בת דודה שלי הזמינה אותי לאתגר 30 יום של plank וסקוואטים. פרשנות – פלאנק הוא תרגיל לחיזוק שרירי הבטן. סקוואטים זה אימון בלשבת על האסלה ואז לקום ממנה (חיזוק של כל השרירים המייצבים של הגוף, מהרגליים לגב ועד הכתפיים). ואם בא לכם לגגל את זה: plank או squat. בכל יום משך הזמן שעושים פלאנק עולה (החל מ20 שניות ועד 5 דקות) וגם כמות הסקוואטים (החל מ50 סקוואטים ועד תהרגו אותי וזהו. או 250. מה שיבוא קודם). הרעיון הוא להתמיד למשך 30 יום, ואם יש לך קבוצת תמיכה לעניין – עוד יותר טוב.

הרעיון באתגרים האלה הוא שימוש במוטיבציה עצמית וחברתית להשגת יעדים. קודם כל, אתה יודע מה היעד שלך – זה נמדד מספרית לרוב, או לפחות מוגדר מאד. שנית כל, אתה מוגבל בזמן – שבוע, 21 יום או 30 יום, זה בכלל לא משנה. העיקר שתדע מתי זה נגמר. שיש לך תאריך סיום שבו תוכל לבחור אם להמשיך או לא. שלישית, לוקח זמן לרכוש הרגלים חדשים. אם תצליח להתמיד מספיק זמן, אולי זה יהפוך להרגל ואפילו לא תשים לב. רביעית, ואולי חשוב מכל – קוראים לזה אתגר. אם נכשלת בו, כנראה שתצטרך להודות בכישלון, ואף אחד לא אוהב להודות בכישלון.

אז הסכמתי לאתגר, והוספתי עוד קצת משלי

כל מי שמכיר אותי יודע שאני שמן. לא מלא, לא עצמות כבדות, לא שום כינוי שמייפה את זה. אני ברק ואני שמן (וכבר הודיתי בזה). ולרוב אין לי בעיה עם זה. עד שהבגדים נהיים קטנים. אישתי אומרת לי כל הזמן שרזה יהיה לי יותר יפה (היא קיבלה אותי שמן, מעניין אם היא תתמודד עם זה שארזה). אז החלטתי לנסות (בפעם ה-1,573,893).

הסכמתי לאתגר ה-30 יום של פלאנק וסקוואט. גם אם לא אמשיך בתרגילים האלה אחרי האתגר, לפחות אוכל להגיד שניסיתי לאהוב אותם. ולפחות עשיתי קצת ספורט. שזו התחלה טובה. אם היה לי זמן לאתגר, יהיה לי זמן לספורט (או לפחות עשר דקות להרהר בכמה תרגילי כושר יכולתי לעשות בעשר דקות שאני מהרהר בהן).

מעבר לכך, אם להשתמש במילות הח"כ הטרי אורן חזן – גם עשיתי RAISE. החלטתי על שינוי בתזונה. זה שינוי קצת קיצוני, ומאד מוזר תפיסתית. להפסיק עם פחמימות (מלבד שורשים כמו בטטה, תפו"א וכו'), להפסיק עם סוכרים למיניהם, ולהפסיק עם כמה שיותר אוכל מעובד. זו תזונה שמבוססת על דיאטה שנקראת פליאו (או primal), אבל נתתי לה קצת תרגום חופשי. יש חוקים קשיחים וגמישים, העיקר זה להתמיד – ללא סוכר, ללא דגנים, ללא כימיקלים.

אני עוד אסביר בפעם אחרת על התזונה הזו והרעיון שעומד מאחוריה, אבל בכללי המטרה היא לאכול כמה שיותר טבעי, כמה שיותר מאוזן, וכמה שיותר טעים. בלי טעים, שינויים בתזונה פשוט לא עובדים.

בניגוד לכל מטיפי הדיאטות או התזונה (או חס וחלילה טבעונים) – אני חייב להגיד – לא ראיתי את האור. אני לא טוען שזה מתאים לכולם. אני אפילו בטוח בזה. אישתי, למשל, שמעה שהחלטתי לנסות את זה וצעקה עלי שאין סיכוי שהלחם יוצא מהבית. וזה בסדר מבחינתי. לא רוצה שכולם יהיו כמוני, כי לכל אחד יש מה שמתאים לו. ולי מתאים דיאטה שמסתדרת עם סגנון האכילה שלי.

אז מה היה לנו עד עכשיו: אתגרים ועוד אתגרים

מעבר לשינויים האלה, עשיתי עוד שינוי שדרש קודם כל שינוי תפיסתי – הפסקתי לעשן (שוב). בתקווה שהפעם זה יחזיק.לדעתי הפסקתי לעשן יותר פעמים מאשר הכרזתי שאני עושה דיאטה ומוריד במשקל. אני חושב שמחשבתית אני אפילו די מוכן לזה, למרות שאני מת לסיגריה בכל יום (ועל כך עוד אכתוב שיר הלל יום אחד – "הו סיגריה מקוללת נהדרת").

כל האתגרים האלה הביאו אותי למצב של ALL IN. אין לי ברירה אחרת. במילותיו של אייל שני: "זה או הצלחה ענקית, או, רוב הסיכויים, התרסקות איומה". או שאוכל בעוד כמה חודשים להגיד – עשיתי את השינוי כמעט הכי גדול בהרגלים שלי, או שאאלץ למחוק את הפוסט הזה ולהתבייש בעצמי לנצח.

יש עוד שינויים ואתגרים שאני לוקח על עצמי, אבל נשמור אותם לפעמים אחרות. שיהיה לכם מה לקרוא פה בבלוג מדי פעם. הסכמתי לאתגר הספורט, הוספתי את אתגר התזונה המוקפדת ללא פחמימות, ללא סוכרים וללא קטניות. הפסקתי לעשן בשיטת cold turkey – פשוט לא מעשן יותר. מה עוד אני יכול להוסיף? בינתיים – לא יותר מדי. אני על הקצה. בצורה טובה, אבל על הקצה של כוח הרצון שלי.

12 ימים לתוך האתגר(ים), אני מאתגר את עצמי יותר משחשבתי שאאתגר את עצמי. אני עוצר לפני כל פתיחה של המקרר ומתכנן ארוחות יומיים מראש. אני מחפש זמן לעשות ספורט ומכריח את עצמי (ואת שני) להשקיע עשר דקות לזוז קצת. אני כוסס ציפורניים ואוכל מיליון מסטיקים כדי לא לרצות את הסיגריה הבאה. זה סיוט. אין לזה הגדרה אחרת. אבל זה סיוט שבסופו אולי אגיע לחלום (של אחרים) – לא מעשן, פחות שמן (לא מצפה להיות רזה), ואולי אקלוט שיש לי זמן לספורט.

אני עוד ארשום את החוויות שלי מכל האתגרים האלה, אבל בינתיים – תתאזרו בסבלנות. מבטיח לעדכן בכל התקדמות, שינוי או לפחות במה עושים כדי שהדיאטה תהיה טעימה (מבלים שעות במטבח בניסוי וטעייה, אם תהיתם).

בקיצור, שיהיה לנו בהצלחה!